מחשבות ברסלבודהיסטיות לא מאורגנות

התוהו ובוהו שלפני הבריאה הוא בעצם הככות של הטבע לפני היווצרות התודעה. בטבע לכשעצמו אין מדדים. עץ או אבן אינם טובים או רעים. הם אפילו לא כבדים או קלים. המדידה היחסית הזאת לא קיימת בטבע הגולמי.

אבל הטבע לא יכול להתקיים כך. כמו שעץ שנופל בלי שמישהו ישמע אותו, או תדר בלי טלוויזיה שתקלוט אותו ותתרגם אותו למשהו נצפה בפועל, או כמו העובדה הקוונטית שאטום מושפע ממי שמביט בו – כך גם הטבע היה צריך מבט (כלומר תודעה) כדי להיות קיים.

המבט הזה קיים בטבע. האבולוציה של התודעה היא ההבדלה בין חושך לאור. בין מים לשמיים. האדם "קטף" את התודעה הזאת (עץ הדעת), המנוגדת לכוח הככוּת המרכזי כל כך בטבע.

הניצוץ האלוקי שבתוכנו הוא הצורך להיות שלא בתודעה. לשוב (לחזור בתשובה) להיות כך. הכלי לעשות זאת הוא האמונה. רק בעזרת האמונה (שהיא ההתמסרות אל מה שאינו ידוע) יכול היודע לראות את מה שנשתכח ממנו, את החלק הטבעי שבו, את ה"כך" שלו.

העולם נוצר בכל רגע מחדש – משום שאנחנו בכל רגע נתונים בבחירה בין הכוחות הללו, הדעת והאמונה, ובכל רגע מגדירים את המיקום של כל אחד מחלקיקינו בסקאלה שבין זו לזו, ובכך יוצרים את המציאות שלנו מחדש. הכל צפוי – הכל חסר הגדרה, חסר מדידה – והרשות נתונה למדוד אותו כך או כך, כדי לקיימו. אנחנו מקריסים, בתודעתנו, במבט התודעי שלנו, את אינסוף האפשרויות של כל אטום (מכניקה קוונטית) אל אפשרות אחת שמקיימת אותו ומנכיחה אותו במציאות.

לפי הגישה התודעתית, סיבה מסובבת תוצאה. כלומר: אם קורה לי דבר "טוב" (כלומר שהבדלתי אותו ככזה לעומת דבר "רע"), אז אני שמח. לפי הגישה האמונית, תוצאה סובבת סיבה. כלומר: הדבר שקרה אינו טוב או לא טוב. הוא כך. הוא תוהו ובוהו. הבחירה שלי להיות שמח היא "הקרסת" הדבר אל הטוב שבו. כלומר, התוצאה (אני שמח) היא הגורמת לסיבה (הדבר הוא טוב). במובן הזה אפשר גם להבין את "אין יאוש בעולם כלל".

אבל אי אפשר לחיות בבחירה כל-רגעית שכזו. לכן צריך לפעמים לקחת הפסקה מהריצה על הסקאלה ולהקדיש אותה (ובמובן הזה גם ממש לקדש) למנוחה ולאמונה בלבד. לא להיות אלא כך. לשבות מההכרעה. שבת.

2017-02-15T17:24:29+00:00 15 פברואר, 2017|קטגוריות: שונות|0 תגובות

השאר תגובה