לֹא לִדְאֹג הַכֹּל בְּסֵדֶר זֹאת רַק גּוּפָה מֻטֶּלֶת עַל הַמִּדְרָכָה תִּסְתַּכֵּל, הַדָּם נִגָּר תַּקְשִׁיב, הַבָּשָׂר מַתְסִיס תַּרְגִּישׁ, הַחַיִּים מִתְקַמְּטִים כְּמוֹ נְיָר טְיוִטָא תָּרִיחַ, הַשִּׁיר הַזֶּה נִגְמַר
אֲנִי אֵדַע אֶת הַסִּפְרוּת וְאִם צָרִיךְ אָז לֹא בְּהַסְכָּמָה וְאִם צָרִיךְ אָז בְּעוֹרמָה דֶּרֶךְ הַשִּׁירָה אֲנִי אֵדַע אוֹתָהּ דֶּרֶךְ הַשְּׁתִיקוֹת אֲנִי אֵדַע אוֹתָהּ דֶּרֶךְ כְּלָבִים וַחֲתוּלִים בִּמְלוֹא תְּנוּפַת הַפַּחַד עַד שֶׁכְּשֶׁתַּבִּיט בִּי אֲגַחֵךְ אֲנִי אֵדַע אוֹתָהּ חָזָק
כַּמָּה טוֹב! רוּחַ מַזְגָנִים עוֹקֶצֶת בַּבָּשָׂר הַמָּשׁוּחַ שֶׁמֶן בַּמְּזָוֶה הַנָּטוּשׁ שֶׁל אוּלָם הָאֵרוּעִים. פִּיּוֹת מְמַלְמְלִים סְתוּמוֹת הַרְחֵק, פִּטּוּמֵי מִלִּים מִתְנַפְּצִים עַל דָּפְנוֹת בּוּעָתוֹ שֶׁל הֶחָתָן. גַּם יָדוֹ הִיא פֶּה, מְזַמֶּרֶת, לוֹחֶשֶׁת לְשׁוֹנוֹת מְעַנְּגוֹת לִבְשָׂרוֹ. הָרֶגַע מִתְאָרֵךְ לִמְלֹא הָרֶטֶט. כַּמָּה טוֹב לְבַד.
אֲנַחְנוּ לְבַד בָּאִי. אֲנַחְנוּ לְבַד בָּאִי, וְזֹאת הַשִּׁירָה. אֵין שִׁירָה אַחֶרֶת. אֲנַחְנוּ לְבַד בָּאִי, וְאַתְּ לֹא מִסְתַּדֶּרֶת. אַתְּ לְבַד. אֲנִי הָאִי. קוֹפִים פְּרָאִיִּים יָבוֹאוּ לֶאֱכֹל אוֹתָךְ.
ביום רביעי בערב, שהיה הראשון באוגוסט, ישבה ליאורה פוגל לבית קוגוט בדירתה ברמת-גן ובהתה בדפים הריקים שהיו מונחים לפניה על השולחן, ובעצם לא בדפים בהתה, אלא בריקותם, בלובנם החד, וחשה שהריק בוהה בה חזרה, וכוחה הלך ואזל. הקיץ היה חם במיוחד באותה השנה. אוגוסט נפל על הרחובות בבת אחת והעיר נתפסה בעווית של זיעה וכבדוּת [...]
אֲנִי אוֹשְׁוִויץ וְהַסְּפָרִים הֵם הַיְּהוּדִים. אֲנִי מְפַתֶּה אוֹתָם לָעֲבוֹדָה וְשׂוֹרֵף אוֹתָם בָּזֶה אַחַר זֶה. אֶת אֶפְרָם יַצִּיגוּ לְתַיָּרִים שְׁמוּטֵי לֶסֶת לְצַד עֲרֵמוֹת מְיֻתָּמוֹת שֶׁל מִלִּים. אוֹתִי יָצוּדוּ פַּרְטִיזָנִים וְיִצְבְטוּ בִּשְֹפָמִי.
