עידו אנג'ל

גדולתה של חבורת מונטי פיית'ון לא היתה בכך שהם סיימו את המערכונים שלהם ללא פאנץ' ליינים, או בכך שיצרו סוג חדש של הומור סוריאליסטי, שבזכותו הטביעו מונח חדש בלקסיקון השפה הבריטית ("Pythonesque"). גדולתם היתה בכך שהם בזבזו את זמנו של הקהל שלהם.

ג'ון קליז ציטט פעם את אנרי ברגסון, שאמר: "הצחוק הוא סנקציה חברתית כנגד התנהגות בלתי גמישה". ההתנהגות הבלתי גמישה הזו היא חוסר היכולת שלנו להתמודד עם אבסורדיות הקיום, ובראשה העובדה שכולנו בני תמותה. אני מבלים את רוב חיינו בנסיון להעמיד פני בני אלמוות; אנו חובשים מסכות שגורמות לנו לשדר איזה כח על אנושי אל הסביבה – חשיבות עצומה, חוזק, חסינות מפני רגשות, וכדומה. זו הסיבה, אגב, שתמיד יהיה מצחיק יותר לראות מישהו "חשוב", כמו ראש הממשלה, למשל, מחליק על קליפת בננה, מאשר ליצן פשוט. כשראש הממשלה מחליק, מחליקה יחד איתו החשיבות ה"על אנושית" שנשא על פניו קודם לכן, והצד החלש, האנושי שלו, מתגלה. ההתנהגות הבלתי גמישה שלו – דהיינו, האופן בו שם את עצמו כגבוה מעל שאר בני האנוש העלובים – נחשף.

במובן הזה, מונטי פיית'ון, שבסך הכול עשו את התוכנית שלהם כדי להנות בעצמם, ולרוב השיגו זאת על ידי כך שצחקו על חשבון הקהל שלהם, עשו את הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות לבן תמותה: לבזבז את זמנו. ובגלל זה הם היו כל כך גדולים. הם חשפו את ה"התנהגות הבלתי גמישה" שלנו לא רק בתור חברה, אלא כאינדיבידואלים ממש, ובאופן ספציפי יותר, כאינדיבידואלים הצופים באותם רגעים בתכנית של מונטי פיית'ון, ובכך נגעו בהומור במובנים העמוקים והפילוסופיים ביותר שלו.

זונות.