היא היתה יכולה להיות כל מה שרצתה להיות, לו רק רצתה בזה. היתה יפה כדי להיות דוגמנית. ידיה היו חזקות מספיק כדי להיות פועלת בנין. היא היתה סמכותית דיה כדי לעסוק בניהול. ולא ידעה את נפשה כדי להיות משוררת. אך היתה מלצרית. ולמדה מתמטיקה. כששאלתי אותה מדוע דווקא מתמטיקה, אמרה לי, מבלי להרים את עיניה: [...]
עכשיו אקשור לבדידות תכונות של חפץ, או של אישה, אומר הסופר לעצמו, ונשימתו סופסוף מאטה, והסומק בלחייו נעלם, ופניו חוזרות להיות פנים של איש ולא של ילד. הצהריים מסתלקים מהרחוב כגנב במנוסה, אך שעת בין הערביים איננה מוכנה עדיין, והעיר מתכסה באור מוזר, אפור-סגול, כשל גופתו של האיש שראה נמשית מהים מוקדם יותר, בבוקר, כשהסתובב [...]
היא אמרה לי: "אם אתה רוצה לזיין אותי, תכתוב." שאלתי מה הקשר, אני מזיין אותה בכל מקרה, אני בכל מקרה כותב. היא אמרה: "אני רוצה שזה יהיה קשור. מעכשיו, אם לא תכתוב, לא תזיין אותי." צחקתי. זה מה שאהבתי אצלה, את הילדותיות הזו, שבו בזמן גרמה לי להרגיש זקן ונמרץ. כבר באותו הערב כתבתי לה [...]
בסיפור הזה יהיה רצח. רק רצח. לא תהיינה דמויות, לא יהיו מקומות. אולי אפילו לא יהיה סיפור. רק תיאור אחד נמשך של איש נרצח. גם האיש לא יהיה. לא יהיה לו שם, או עבר כלשהו. מניעיו של הרוצח ישארו עלומים. גם לא יהיה בלש שיצוד אותו: רק רצח. וסופר. הוא יושב במיטתו. תחת מרפקו הימני [...]
הקירות עכשיו סוגרים עליה. היא מביטה בתבנית העוגה המרוקנת, בפניה, הנשקפות אליה מהאלומיניום המבוהל. תחתיתו העקושה מסלפת לעורה קמטים מכוערים, ופרורי השוקולד המנוצחים מנמרים את אפה ביבלות שחורות, רעות. אין לה אויר. ראשה סחרחר עליה, אך היא אפילו לא טורחת לנסות לנשום; העוגה עודה תקועה בקצה גרונה, וגם אם תתאמץ עכשיו היא לא תצליח. כמה [...]
הָיֹה הָיָה לפני שנים רבות ממציא, אשר חי בארץ רחוקה. הממציא היה מצליח במשרתו, כיוון שהיה חכם מאד והשכיל להמציא דברים אשר הבריות נזדקקו להם ממש. לממציא היו אישה ובן והם חיו יחד בביתם, אשר מבחוץ נראה כבית רגיל, אך כל מי שהיה נכנס אליו, היתה מיד עולה קריאת התפעלות על דל שפתיו, כיוון שבפנים [...]
