עידו אנג'ל

הקירות עכשיו סוגרים עליה. היא מביטה בתבנית העוגה המרוקנת, בפניה, הנשקפות אליה מהאלומיניום המבוהל. תחתיתו העקושה מסלפת לעורה קמטים מכוערים, ופרורי השוקולד המנוצחים מנמרים את אפה ביבלות שחורות, רעות. אין לה אויר. ראשה סחרחר עליה, אך היא אפילו לא טורחת לנסות לנשום; העוגה עודה תקועה בקצה גרונה, וגם אם תתאמץ עכשיו היא לא תצליח. כמה היא אוהבת את התחושה הזו, כמה היא תמיד כמהה אליה, אל סף העלפון, אל מפתן העִוְעִים. דמעות עולות בעיניה, אלו דמעות שמחה. היא מתרגשת. לב שלי, היא אוחזת בשדה השמאלי וממררת, לב שלי מסכן. עוד מעט תתעטף בריח הקבס של חדר השירותים, לקול המים היורדים, ותהדהד את בדידותה בריק שהתפנה לה בבטנה. היא תכנס להתקלח, ותנסה לגעת באיבר מינה, ותיגעל. עד מהרה יתחלף המגע בתנועות שפשוף עצבניות, היא תנסה למחוק אותו מבין רגליה, לשחוק, עד שיעלם.
כבר חדשיים שזה כך, שוב כך. מאז שהגיע האיש ההוא, השחור, אל בית הקפה; מאז שלא הסיר את עיניו ממנה, אלא כדי לכתוב במחשב הנייד הגדול שלו. היא הרגישה שהוא כותב עליה. הוא לא נגע בכוס הבירה שהזמין, ורק הביט בה, או כתב. מבטו צרב אותה; פתאום הרגישה את עצמה בוערת, והאש הזכירה לה בכוויותיה מקומות ששכחה בתוך תוכה. מה הוא כותב, שאלה את עצמה. מה הוא רואה. הרי אני כלום, קליפה. הרי רוּקנתי מעצמי. ואולי אני טועה, חשבה. אולי הוא לא מביט בי כלל, אלא סביבי, החמיץ לִבּה. ואולי הוא רק כותב את קליפתי, חסרת הטעם. רק מילים ריקות, במחשבו. חלולה, היא כותב. נבובה. אולי הוא כותב: מולי אישה, והיא איננה. אולי הוא כותב: אין מולי דבר. היא מזמינה חשבון ובורחת משם, ומבלי ששמה לב לכך מוצאת בידה עוגת שוקולד שלמה כשמגיעה הביתה, ומבלי ששמה לב מוצאת עצמה פתאום עומדת מול התבנית המרוקנת, בלי לנשום.
לילה יורד. טרוטת עיניים, היא מתקשרת לאוסטרליה כדי לשמוע את השמש הרחוקה עולה, למשש את הערוּת, את הזרוּת המפייסת, להריח את הרעננות העמומה הקיימת רק אצל אנשים שנפרדו זה עתה מחלומות. היא נכספת להתגעגע לדבר מה שלא הכירה מעולם. אנשים שהיא איננה מכירה עונים לה, והיא מתענגת על הזמן שבו הם מחפשים, ממתינים להפצעת קולה. ובו בזמן היא מואסת בעצמה, בעליבותה. היא מכניסה לפיה עוד סוכריה, ועוד אחת, ומסטיק – עד שעולה השמש בחלון, ועיניה נעצמות בעל כורחן.
היא מתעוררת בבהלה אחרי שעה בלבד. היא חלמה שהיא הולכת ביער גדול, ושבאפה עולה ריח מתוק. העצים מתעתעים בה, הם נראים אותו הדבר, וגופה לאה. רק הריח המתוק באפה מושך אותה קדימה, מכשף אותה. זהו ריח של ילדוּת, ריח חלבי שקוף, טהור. אבל היער, ואין כאן שביל אחד אפילו, ושוב איבר מינה מציק לה ומושך אותה לפול אל תוך עצמה, להתקפל אל התהום הלא נודעת שמאחורי קרום בתוליה, שריטשה באצבעותיה רק כי לא יכלה יותר לסבול את תחושת האטימות שכמו הפרידה אותה מהעולם, ומעצמה, ומגברים.
עכשיו היא במיטה, אינה יודעת אם כבר יום או שעדיין לילה, והמסטיק דבוק בשערותיה. היא מנסה למשוך אותו, אך הוא הסתבך והתפתל. היא מושכת חזק יותר, עד ששערותיה נתלשות והיא צווחת, ודמעות ממלאות את עיניה. היא מקרבת את המסטיק אל אפה ושואפת את שאריות המתיקות ששרדו בו. מלבד הריח שבחלומה, אין ריח טוב יותר מהמתוק הזה. אין עונג גדול מאשר כשפושה הטעם בחיכה. אין גבר בעולם שיוכל לנופת הזו, הניגרת בה כשהיא אוכלת ממתקים – גם לא האיש השחור מבית הקפה, עם מבטו המסוקרן, עם מילותיו הבלתי ידועות. בחילה עולה בה, והיא שוב רוצה להתקלח.
היא התנשקה רק פעם אחת. היא היתה בת שתים-עשרה, והוא היה מוכר הצמר-גפן המתוק בפארק השעשועים, ביום הכיף הכיתתי. איך הביט בה בעיניו, איך נמשכה לידיו הדביקות ולשערות הצמר-גפן שדבקו בזיפי זקנו.
הקירות עכשיו סוגרים עליה, המים באמבטיה נעימים באופן בלתי נסבל. היא סוגרת את ברז המים הקרים לגמרי, ומביטה בעורה מאדים תחת הזרם הלוהט. אחר כך, במראה, היא רואה שאחד מפירורי השוקולד של העוגה הוא יבלת אמיתית. כך, באפה המעוות ובשיערה המרוט, היא מחייכת לעצמה, לפני ששוב פונה למקרר, שם ממתינים לה בשקיקה, בגעגוע של יראה, שאריות הגלידה בטעם תות שקנתה שלשום ולא הספיקה לסיים.
הקירות עכשיו סוגרים עליה. היא רוצה לעבור דירה. היא יורדת אל בית הקפה כדי לחפש בעיתונים, אבל הגבר השחור שוב שם והיא אינה יכולה להתרכז. היא חשבה שכבר הפסידה במלחמה הזו, מול העולם; שגופתה כבר נקברה והוספדה, ולא נותר לה אלא להתחבא בשקט מתחת למצבת האבן ולהחריש שתיקה, שלא ידעו שהיא עדיין חיה. היא חשבה שלא תצטרך להתמודד עם איש יותר, מלבד עצמה. מה הוא רואה, היא שוב שואלת את עצמה. את האף, את פדחתה המקורחת, את האשמה על הבדידות, את הסומק המכוער, המטפס מחלציה ומשתק אותה, ואז מפציע בסגול מהוה בלחייה העגלגלות. עוד עוגה, בבקשה. ועוד אחת. היא מכריחה את עצמה להתקשר אל אחד ממספרי הטלפון שבעיתון; בית קטן, חדר אחד, בשיפולי העיר. גינה גדולה, ליד חורשה.
היא הולכת בחורשה והעצים מתעתעים בה, והריח המתוק איננו. קול קורא לה; זה המתווך. הלכת לאיבוד, הוא מגחך, והיא רואה את הגועל בעיניו כשהם יוצאים מהחורשה אל אור השמש, והוא רואה אותה בבהירות לראשונה. היא מרימה את אפה המיובל למעלה, ומסרקת את השיער מלפני הקרחת הפצועה, שתראה היטב. שיגעל, שישאיר אותה לבד. היא תוחבת עוד סוכריה לפיה ונשרטת בשפתיה. היא לא גזרה את צפרניה זמן רב, והן כעת ארוכות, ושבורות, ומלוכלכות.
היא נכנסת אל הבית החדש אחרי שבוע. ביומה האחרון בעיר, האיש השחור כבר נעלם מבית הקפה, אך מבטו נשאר תלוי שם, באויר, ומילותיו הבלתי ידועות נוקשות עוד בכוסות ובצלחות ודרך מבטי האנשים האחרים. בחצר האחורית של הבית היא מוצאת כלוב גדול, ובכל פעם שהאיש השחור עולה במחשבותיה היא נכנסת אל הכלוב, סוגרת את הדלת, ונרגעת.
היא רעבה. הצרכניה נמצאת בקצה הרחוק של החורשה, והיא אוזרת אומץ ומתקשרת להזמין שליח, ומצטיידת בארגזים של סוכריות, ומסטיקים, ושוקולד, ומרשמלו, ועוגות, וגלידה, ומיץ פטל. היא מותירה את דלת הבית החדש פתוחה, ובורחת להסתגר בכלוב שבגינה האחורית.
מסטיק.
ועוד מסטיק.
סוכריה.
הקירות עכשיו סוגרים עליה, זה לא יתכן, גם כאן. החדר מתמלא בצחנה. היא מורחת שוקולד על הקירות, כדי להדביר את הסרחון, אך זה לא עוזר. גם את המסטיקים היא מדביקה, ואת הסוכריות, ואת המרשמלו, ומצפה הכל בסירופ פטל, אבל הריח בעינו נותר. היא מתחבאת מתחת לסדין השחור, מנסה בכל כוחה להטמע בבולענות האור שמציע לה הצבע, אך רק נזכרת בעיניו, ושוב איבר מינה צווח. היא נכנסת אל מתחת למיטה, עטופה עדיין בסדין, פניה מושחרות משוקולד, היא שורטת בצפרניה הארוכות את הרצפה, תולשת עוד קבוצה משערותיה, ואפה המיובל – אך רגע!
זה אותו הריח, היא חושבת.
זה אותו הריח החלבי, התינוקי, מהחלום.
היא זוחלת בזהירות אל מחוץ למיטתה ונעמדת, שפופה, ומציצה מהחלון. שני ילדים עומדים מול דלת הכניסה. היא שואפת מלוא הריח המתוק, מתוק. הילד אומר לילדה דבר מה, ואז מקיש בדלת. ראשה סחרחר עליה. הריח… כמה מתיקות, ואיזה טוהר…
היא רצה אל הדלת ורגלה נתקלת בתנור הגדול, הישן, המונח באמצע הסלון. היא כבר יכולה לגעת בעורם הלבנבן, עוד שניה, היא מושיטה ידה אל הידית ודמעות גואות בה.
"וואו…" אומרת הילדה.
לבה נשבר. היא שכחה איך היא נראית, מטונפת וקירחת, עטופה בסדין השחור.
"וואו, תראי…" עונה הילד.
הם לא מביטים אליה כלל. הם מסתכלים רק על הקירות.
"תראי כמה שוקולד…"
"ומרשמלו…"
"וסוכריות…"
כל גופה רועד עכשיו. הריח שב וממלא אותה, ואת הבית כולו. היא רואה את הלחלוחית שעל שפתותיהם, היא יכולה לטעום כבר את עורם.
הוא פותחת את הדלת לרווחה ומחייכת אליהם.
בחוץ הרוח מנשבת, והכלוב הגדול שבחצר חורק בציפייה.