עידו אנג'ל

בסיפור הזה יהיה רצח. רק רצח. לא תהיינה דמויות, לא יהיו מקומות. אולי אפילו לא יהיה סיפור. רק תיאור אחד נמשך של איש נרצח. גם האיש לא יהיה. לא יהיה לו שם, או עבר כלשהו. מניעיו של הרוצח ישארו עלומים. גם לא יהיה בלש שיצוד אותו: רק רצח.
וסופר.
הוא יושב במיטתו. תחת מרפקו הימני הוא חש בהבל פיה של אשתו, המתנפץ קצובות על דופן המותן שלו. ההבל חם וחמוץ. כך היא תמיד מריחה כשהיא במחזור. הוא אוהב אותה, בדרך כלל. עכשיו רק בזמן שאיפות האויר, כשההבל התלותי מניח לו. אולי ירצח אותה? בסיפור, כמובן. הוא לא רוצח. לא אמיתי, בכל אופן. הרצח יהיה רק בסיפור. הוא לא מצליח להתרכז, עם הנשימות האלה. איזה בזבוז מושלם של חצי מהזמן.
הוא קם ויוצא אל הרחוב.
הוא גר בתל אביב, או בחיפה, או בניו יורק, או בברלין. הוא מעשן, או בגמילה, או שותה, או בגמילה. הוא פוחד מהמוות כל כך שהוא הולך כפוף, הפחד מכביד עליו, או שהוא רק משפיל מבט, שלא לפגוש בעיניו של מלאך המוות, המחפש אחר קורבן.
הסופר במיטתו. זהו יום חדש, או סופר חדש. המיטה צרה, או שדווקא רוחבה מדגיש את בדידותו. כך או כך, הוא שוכב בה לבדו. קול ילדה נשמע בחדר. היא הבת של השכנים, או זכרון של ילדותו. היתה לו אחות גדולה, צנומה וגבוהה ממנו, בעלת צחוק מתגלגל וחלול וסוחף. עכשיו היא איננה. אולי נסעה, או שאין בהיותה כבר צורך.
הוא קם ומתלבש. מטבעות משקשקים בכיס מכנסיו כשהוא לובש אותם, אך הוא עצמו אינו משמיע קול. אפילו כשברכו נתקלת ברישול בפינת הכסא גופו שקט כרוח, כהדי הצחוק החלולים של אחותו. הוא חוצה את החדר ומתהלך בין האפשרויות האינסופיות של קיומו, עד שמגיע אל דלת הכניסה. הוא יוצא, או מתעכב כי שכח דבר מה, או אולי עדיין שוכב במיטתו.
היכן שהוא, בשיפולי העיר, יושב לו רצח ובונה את דמות סופרו.
הוא יושב בבית הקפה העמוס. איש לא מתיחס אליו, גם לא המלצרית, אבל היא בכוונה: היא זעופה על הלקוח המרופט הזה, וכוס המים שהזמין. בחוץ השמש כה חזקה, שצלם של האנשים נמס ומתפוגג עוד לפני שמכה במדרכה ומתגבש לכדי מהותו האפלה.
הוא מרים את הכוס לשפתיו ושוקע במחשבה. טיפת מים מתגלגלת מהכוס אל מקלדת הנייד שלו ונוחתת על האות ר'. הוא מניח את הכוס ומקליד: " צח". עכשיו הוא בוהה במסך בתמיהה מאוכזבת; כל גופו כבר נדרך לקראת הופעתה הראשונה של המילה הגדולה הזו, הטעונה, עד כדי כך שהרגיש שהמציא אותה בעצמו. ועכשיו יושב מולו " צח" נכה, מחויך ובהיר.
הוא מעביר את הסמן לתחילת המילה ולוחץ בתקוה שוב על הר', אך לשוא. מה נותר לו כעת? אפילו "ה ג", הזול הפך בלתי שמיש. וזהו לא סיפור על "מוות", או "כאב". זהו סיפור על… הוא חושב את המילה, הוא רואה אותה כתובה בעיני רוחו על המסך, הר' מושטת כאקדח לרקת הצ' המבולבלת, חסרת הכיוון, בעוד הח' יושבת בסופה, אינה יודעת.
הוא מכניס יד אל כיסו, מטיל מספר מטבעות על שולחן הפלסטיק ועוזב. המלצרית מביטה במטבעות המסרבים לנחות; הם מושפעים מחוסר היותו של בעליהן לשעבר. היא אינה יכולה להסביר את הצמרמורת החולפת בגבה.
מאוחר יותר, בלילה, נכנס עטלף אל חדרו. את החלון השאיר פתוח בגלל החום, והעטלף היה זקן מדי וקהה חושים מדי והיה בטוח שטפריו נתפסים בעץ התמר ולא באפו של הסופר. שניהם צווחו בקול. זה על כאבו וזה על חוסר הודאות שאפף אותו לפתע. וככל שגברו הכאב וחוסר הודאות כך נתעמקה אחיזתם של הטפרים באף. הוא ניסה להושיט את ידו ולגרש את העטלף מפניו, בכוח, אך זה רק נפנף בכנפיו ביתר שאת ועיקש את טפריו פנימה.
לבסוף תפס הסופר בראשו של השרץ בידו האחת, בשניה תפס בגבו, והחל לסובב. העטלף נדם. הסופר הופתע מהשקט. הוא חשב לעצמו: "הרגתי אותו", והרפה את אחיזתו – אך דווקא תחת ידיו הרפויות הרשה השרץ לעצמו לחזור לתבהלת סורו ולצווח, ולשסע מחדש את עורו של האוחז בו.
הסופר סובב בשנית, הפעם חזק יותר, עד שנשמע קול פיקוק עמום ונפנוף הכנפיים התחלף בפרפור ספורדי. הגוף עדיין מסרב למות. עד שלאט, נגמר. הטפרים עוד נותרו תקועים באפו, נעולים, כהדים של פחד הנותר בחדר אחרי שהפוחד עזב.
בבוקר שלמחרת הלך אל חנות המחשבים, לתקן את המחשב שלו. האיש בחנות ביקש שישאיר את המחשב אצלו, ליום-יומיים. והוא שב אל ביתו.
אשתו צפתה לו בבית, יבשה ומשומשת. היא הכינה לו ארוחת בוקר מאוחרת של ביצה קשה מדי ואבוקדו רך מדי. בערב הם שכבו. דם המחזור שלה הכתים את המיטה ודם אפו הפצוע את לובן התחבושת.
ושוב הוא לבד. אולי הוא גרוש, ואין מי שיכין לו אוכל.
אולי הוא יושב אל שולחנו ומתייסר; הלילה יתבצע הרצח והוא ערום ממחשבו. ידו מונחת על בטנו הכואבת. הוא מרים את היד מהבטן ומגלה שבעצם זו ידו שכאבה. הוא אלמוני.
הסופר מנסה להרדם, אך אינו יכול. ידו נפוחה, ואפו. הוא יוצא מביתו ועולה על אוטובוס. הוא מתיישב על הספסל האחורי, מניח את ראשו על החלון ומתרעם על שהגיע לכאן מהר כל כך, על שהופקע זמנו לכדי המרווח הזול שבין הפסקאות.
הוא נמצא בתקופה לא בהירה בחייו, אין לו יציבות. הוא מנסה להבין מדוע. הוא מאמץ את מוחו ומחליט שכן, הוא התגרש; יש לו בת. בת שש, אולי; הוא חולה במחלה אקזוטית, משהו נדיר, הוא מזדקן במהירות, צומחים לו גידולים בכל מקום בגוף. ההתעסקות הזו מרגיעה אותו, מקנה לו תחושת שליטה. עכשיו הוא יודע כיצד הגיע לכאן.
אני לבד, אומר הוא לעצמו. אין לי איש, אין לי בית. לבדידותי ריח קוקוס טרי, אך טעמה מר כקליפת לימון.
אש בוערת בי. מכלה. אני יורד אל הצומת לקבץ אהבה. מכונית צהובה עוצרת ברמזור. אני ניגש אל החלון; אישה לובשת עשן של סיגריות. היא מביטה בקבצן המטונף בזוית העין, אולי כי רחמיה נכמרים. היא פותחת חריץ קטנטן, ממנו מוציאה את קצה אצבעה המרוח בלק שחור, גושי. מעט מפיח לבושה נחלץ אלי. אני עוטף את אצבעה בין האגודל לאמה וממשש, עד שהרמזור מתחלף, והיא נוסעת.
לו רק היה יכול, היה הסופר כותב את כל הריק הזה. הוא עזב מהר מדי את האוטובוס והשאיר שם את צילו, המשתקף עכשיו, מבוהל, בחלונות המהוהים. וברחוב, תחת השמש הנוטה לשקוע, מדמם גופו כרות-הצל של הסופר שיירי חושך סמיכים מפאותיו, היכן שהיה צלו פעם מחובר. לו היה מישהו מביט בו עכשיו, לא היה מבחין באיש הנוהה, המתפרק, שבתוכו: אין דמעות, או קמט מצח, או יבבה. אין אפילו אדישות. אין סימן לאיש הטובע, המתפצל, הכורע תחת הלם הכוויות שהריק המתנזל משפריץ בו. הוא הולך, כך סתם, וממצמץ, ומתענה ומתמוטט ומתכּלה. הוא מרגיש שהוא מזדקן במהירות, או שתוך כדי מצמוץ עוברים יומיים. זו מחלה, שלו, או של הזמן, או שדבקה בו נמקות העטלף המת בחצרו. הוא רק רוצה לנמוק בגינתו. יומו מתכלה במהירות, וכמות הפרטים בו אינסופית. הוא לא עובר ליד הרעיון הכללי הזה של בני אדם יותר. הוא מתנגש: בעיקולי שפה, בזויות תנוכי אזנים, במהירות עפעוף, בצמרמרות העור המתפתחת תחת הבל אף, בנדנוד פימה, בכמות המלח של טיפת זיעה, בחוסר האיזון שבין עצמות הלחיים. החורף בא, והוא נבהל.
האיש מחנות המחשבים מתקשר לומר שהמחשב מוכן.
"זה היה משהו אפל," הוא אומר, או "משהו תפל", ומנתק. והסופר חוזר לכתוב. הוא כותב כל כך הרבה, שכואבות לו הידיים. הוא כותב: "כואבות לי הידיים", והורידים מתפקעים מתחת לעורו. הוא כותב מהר, כאילו אין לו דרך להבין אחרת מה שהוא עושה, הכל חייב להתנסח, כדי להתקיים. וכשהוא לא כותב, הוא חושב על מה שהוא עומד לכתוב, אף פעם לא על מה שכבר כתב. אבל הרצח לא קורה, הוא לא מבין אותו עדיין, ועכשיו מרגיש שלא הר' רק חסרה, אלא המילים כולן. הוא כותב רק סימנים, רק מיכלי זכוכית שקופים, שבירים, ריקים מתוכן.
מדי פעם מגיעה אישה והוא שוב שוכב איתה, והיא צורחת בקולי קולות. הוא כותב שהיא הגיעה, וששכבו, והיא צרחה. כואב לו כל כך, זה הדבר היחידי שיש לו, מלבד הכתיבה.
הוא כותב: "בשביל מה כל זה?" הוא הרי רוצה להיות נשכח, לא רוצה להזכר אף פעם. הוא רוצה להיות האדם היחיד שאיש אינו זוכר. כל המילים שאי פעם כתב ויכתוב יפוסלו לכדי אנדרטה ענקית מאבן, ואנשים יביטו ויגידו: "מי זה היה? ומה השעה עכשיו? ואיפה אפשר לקנות גלידה וגם ללכת להשתין?"
קול צחוק חלול, סוחף ומתגלגל נשמע שוב, ולמחרת בבוקר הסופר כותב לו בת. את הבת שלו, בת השש. היא עכשיו בבית הספר, והוא נוסע לקחת אותה.
היא ממתינה לו בשער, מבולבלת מעצם היותה, מהזכרונות שהמציא לה אביה לפני עשרים דקות. חוסר ההחלטיות שלו מפחיד אותה, ומעייף; האם היא בכיתה א' או ה'? האם שמה נטע, או אורית, או מרב, אולי? האם תשאר, או שיזנח אותה (כמו את רוב רעיונותיו) בדיוק לקראת לקוק של סוכרייה, או פתאום כשתרצה להתקרב אליו ולחבק? היא נשבעת לעצמה למצוא חן בעיניו, להיות טובה וממושמעת, שלא תופג, שלא תתייתם מדמיונו.
והנה, מכוניתו, והיא נכנסת פנימה בחיוך מבועת.
הוא כלל לא כפי שדמיינה אותו, אולי כי זכרונו שלו אותו בוגד בו. היא אומרת: אבא, ומופתעת מקולה הצרוד, העוד-לא-מכוון, ומשתיקתו שלו, הילדותית. הוא מעווה פניו אליה, וסופה הופך בן רגע לברור לה. כל שנותר לה הוא לעשות עצמה נרדמת ולהפיל ראשה לאט על מרפקו. הם מגיעים הביתה, והיא יוצאת באומץ מהרכב ראשונה, ומתאדה מיד באובך החורפי. רק ריח הילדות שלה נשאר במכוניתו. הוא מביט באובך הורוד הזה באכזבה, ועוצם את עיניו. אביך היום, הוא לוחש בשקט, אביך. ולבו נחמץ.
הוא פוקח את עיניו, ומתעורר בלוויית אשתו.
פניה מופשלות לו לזיהוי בחדר הטיהור, והוא אינו בטוח. הוא לא זוכר שמתה, ולא מצליח לזהות אדם בתוך הריק החצוף הזה, המוצג לו. הוא מבקש סליחה מהמטהר ויוצא לרגע אל אולם הלוויות, אל הקהל הדל המחכה. אשה מבוגרת מתחילה לבכות. גם אותה הוא לא מכיר, הוא לא מכיר כאן איש. הוא סב על עקביו וחוזר פנימה, אל המוות של חדר הטיהור, ועוצם שוב את עיניו.
הוא פוקח את עיניו ומתעורר, והוא אישה במכונית צהובה, אפופת עשן סמיך, ברחוב.
הוא עוצם את עיניו.
הוא פוקח את עיניו ומתעורר כשספר בידו, ובו סיפור על רצח, וסופר.
הוא עוצם את עיניו.
הוא פוקח את עיניו, ומתעורר כשהוא עטוף בתכריכים.
זה הרצח, הוא חושב, הנה, סופסוף, ואני הוא הקורבן. עכשיו אוכל לנוח. הוא עוצם את עיניו, אך אין בו מנוחה. הוא מנסה להרפות, אך עצם הנסיון מוכיח את התקיימותו. שוב אותו הצחוק החלול. אולי צחוקו שלו?
הוא פוקח את עיניו, ומתעורר כשהוא יושב במיטתו.
תחת מרפקו הימני הוא חש בהבל פיה של אשתו, המתנפץ קצובות על דופן המותן שלו. ההבל חם וחמוץ. כך היא תמיד מריחה כשהיא במחזור. הוא אוהב אותה, בדרך כלל. עכשיו רק בזמן שאיפות האויר, כשההבל התלותי מניח לו. אולי ירצח אותה? בסיפור, כמובן. הוא לא רוצח. לא אמיתי, בכל אופן. הרצח יהיה רק בסיפור. הוא לא מצליח להתרכז, עם הנשימות האלה. איזה בזבוז מושלם של חצי מהזמן.
הוא קם.
ויוצא אל הרחוב.
הקורבן הלא נודע מתחיל לחוש בצינת המוות, ההולכת וקרבה אליו. הקור הזה מעייף אותו, מתיש. הוא מתפתל בין מילים שהוא אינו מכיר, גופו כנוע לזרם המקצב הסוחף אותו, סוחט אותו, שוחט. ואין לו נחמה. לאן כל זה מוביל? מה הטעם בעצב המתפתל הזה, באין-העלילה?
הוא לבסוף מצליח להפגיש לרגע את כתליו של הספר המקרי שהחזיק זמן רב פתוח, ולמרות שהפסיק לאחוז בו עכשיו, ידו עודה הולכת ומלבינה מעוצמת הלפיתה לשעבר. הדם המתרוקן ממנה לא ישוב גם כשיניח את הספר וירפה את השרירים. וכישוב ליטול אותו מחר, בידו החלשה, ויפתח אותו, בקושי, לא יהיה הסיפור כפי שהיה כשסגר אותו אתמול.
הוא סיפור מעופש, הרי. הרעיון לכתוב אותו עלה זמן רב לפני שהוא נכתב ממש, חיכה תחת ערימת רעיונות דחופים יותר, נרקב, נשכח, עד שלבסוף נשלף כדי לכפר על תקיעות כלשהי בעלילה אחרת, או על מחסום כתיבה. אך הסיפור הזה רוצה גם הוא להקרא באופן מיוחד. לא רק שהקורא יאהב את המילים שבו, אלא שיאהב אותו עצמו. שלפעמים יחזור אליו רק כדי להביט בפסקאותיו, שיקנא כשמישהו אחר יקרא בו. הוא רוצה להיות הסיפור המובן לו ביותר, שכן אליו תתנקז אחדות העלילה. הוא יהיה כל כך ברור שרק מעימוד הדף, מצורת הפסקאות, מסדר המילים ופיסוקן – יבין הקורא את מה שהתרחש בו. ורק קורא אחד יבין אותו כך, היטב. רק אהוב אחד יהיה לו. רק אהובו ידע שמשמעות הסיפור שקרא הינה: "אני אוהב אותך", ואז יבין שזו המשמעות של כל הספר, של כל הסיפורים בכלל.
הסופר עדיין לא מוצא מנוח. עכשיו הוא לא מצליח לכתוב ולו מילה אחת. כובד האחריות פתאום נופל עליו, מה שיכתוב ייקרא פעם, תהיה משמעות לפסיקים ולנקודות ולחסרם. אם יכתוב "אני" או שישמיט, אם בכתיב מלא או חסר, היכן תיגמר השורה, האם יתחיל עמוד חדש דווקא במילה "איננה". פתאום עולה בו ההשתוקקות לסדר, לאחדות העלילה, לאמצע, המעיד בהכרח על התחלה ואפשרות לסוף, הוא מבקש להנצל. אך אינו יכול, והמילים הולכות ומתבקעות מתוך עורו החוצה, לכבוש את רחובות העיר, להתפרע. בתי הקפה מתמלאים ב"לקוחות" ו"בלתי", "מרוצים"; הגן הציבורי מוצף ב"חשדנות" וב"זימה". ושוב צלו של הסופר עוזב אותו ויוצא אחרי כל המילים, למסע לילי בלתי נראה.
הוא מתדפק בלי קול על חלונה של דירה שבקומת הקרקע של בנין ישן, סְמוּט עיר. צִלתה של זונה העסוקה בפרנסתה עונָה לו. היא גולשת דרך חרכי התריס אל אהובה, מנשקת את אפלתו המצפה, מתפלשת בהבדלי החושך ביניהם; הוא יותר עמום ממנה, היא יותר קודרת. הם מבהיקים מעט כשהם ביחד, עד שכמעט אפשר להבחין בקו המתאר של חיבוקם בעלטת הלילה. הם נוגהים זה בזו, מצלהבים, עד שסומקת אדמומית השחר, והם ממהרים לחזור לבעליהם. צלתה של הזונה מתעכבת, בשל חבורת מילים המתגודדת בסמוך לכניסה לחדרה. הזונה מתעכבת מול הלקוח המושיט לה את כספו, נבוכה ומרוגשת; היא אינה מסוגלת להושיט את ידה ולקחת, עד אשר תחזור צלתה אליה, עד אשר תדבק בה שוב האפלה. היא כמעט נופלת אל זרועותיו ומתייפחת, כשברגע האחרון נחלצת הצל דרך שלבי החלון ומתרסקת אל תוך הגוף הרוטט הזה, העצוב, המשומש, ומתעטפת בו. הלקוח מניח את השטר בידה של הזונה ויוצא אל הרחוב, שם מוטלים צילי מילים בשלוליות, בלויים, מבוסמים, עודם מפרפרים בחוסר הודאות של זהותם המקבילה, האפלה; "לאות" היא צלה של "עיפות", צלו של ה"בלקון" הינו "גזוזטרה". שלולית ובה "מונחת" "חתולה" "נדרסת" בידי מכונית צהובה, ובה אישה בלק שחור, גושי, אפופת עשן.
איש אינו נוהג במכונית הזאת. אין בה אפילו הגה. רק מושב אחד, עגול צדע, וידית בלי דלת. היא לא התחילה לנסוע מתישהו, ולא עצרה אף פעם. רק היתה שם מאז ומעולם: רחם לאשה, על גלגלים. והאשה מביטה כבר ארבעה חודשים בידית שעל הדלת, מאז שצצה.
מאז שזכרה את עצמה היתה האישה בתוך המכונית. היא לא ידעה שזוהי "מכונית" בכלל. אם ידעה משהו, הרי היה הדבר שזוהי "אמא". ולא היה דבר פה מלבדה, והעשן, והמושב עגול הצדע.
עד שיום אחד, פתאום, אחזה בה סחרחורת איומה.
שלושה ימים ולילות היתה שרויה בבחילה מוחלטת מעצם קיומה, מבלי לדעת למה ומדוע. ראשה איים להתפוצץ, היא חשה בכח הסיבוב של גלגלי המכונית כאילו היו נטועים באדמה והיא המתהפכת סביבם, ואין לה מקום, ואין לה בית בגופה יותר.
ואז הבינה; משהו השתנה. לא בה – אלא במכונית: ידית.
עיניה ננעלו על פיסת המתכת הזו, אשר הופיעה ושינתה את חייה, את משמעותה. כך, תלויה על אחת מפאות המכונית.
היא הביטה בה, תחילה באימה: הפשטות הזו, חסרת המעצורים, היתה בלתי נתפסת עבורה. חודש ימים כמעט ולא נשמה. ועוד שבועיים, בהם הפך מצחה קמוּט עד לכדי כאב, עלפון כמעט, עוקבים לבכי של שבוע, בכי צורב, אשר בסופו התמוטטה וישנה ארבעה ימים רצופים, בהם חלמה את כף ידה מתקרבת אל קת הכסף. וכשהתעוררה, פשטה בה תחושה של אהבה, ולידה, ומשפחה.
ואז הושיטה את ידה. ברוך, לפתה אותה.
מעולם לא החזיקה משהו בכף ידה, ועכשיו, השכנגד המוזר הזה הכיר בפניה את קיומה, הגדיר אותה; קמט כף היד, מפרקי האצבעות, שריר האמה, מוחה, לבה.
היא סובבה את ידה מעט. חלון נפתח. מזוית העין היא הבחינה ביד מושטת. לא שלה, אחרת: איש. וענן. וחמלה. ועולם.
עכשיו היא נוגעת בו והוא בוכה, והיא בולעת את אויר החורף שבמגע ידו, טביעות אצבעותיה מתחתנות עם אלה שלו, רמזור מתחלף, רמזור, רמזור, למען השם, והיא נוסעת, ובלבה היא אבלה כבר על אותו אהוב, אשר הלכה ממנו.
הסופר יושב שבעה על דמות בתו.
דמויות אחרות, מספריו השונים וממחשבותיו, באות לנחמו בחרדת נטישה. מנומסות, הן מתישבות בראש מורכן. האמיצות שבהן פוצות פה ומבטיחות בלחש שמנסיונן, כאב הפרידה ינחיל לו השראה ליצור לו בת אחרת, יעילה יותר, אולי.
אשתו לשעבר מתרוצצת ביניהן עם מגש של ספלי קפה מנייר. חד פעמיותם של הספלים מגבירה את חרדתן של הדמויות. ודווקא האשה שמחה; כך היא נכתבה להיות, אופטימית, או שאינה מודעת לעצמה. היא עדיין לא בטוחה, זהו רק אמצע הסיפור, ובכל מקרה הרי זו איננה השבעה על דמות בתה. הבת שלו, בלבד. מאוחר יותר, כך היא מקווה, יכתוב להם פסקה שמנה של נחמה, או לפחות ימחק פסקה קודמת של ניכור.
קוראיו מגיעים ומתישבים ומביטים בו בשנאה. הוא משליך מבט אל עבר העיתון אשר הביא איתו אחד מהם ומבחין בכותרתו:

"סופר סדרתי נוסף נרצח בידי קורא"

הוא מעלה עיניו אל הקוראים המקיפים אותו, ונאנח בבוז.
מאוחר יותר הוא מעניק בשקט לאשתו את אמהותה ושניהם מתאבלים יחדיו, בחושך, מתחת לסדינים מצוירים, אך אין לו נחמה. בלבו הולכת ונרקמת מזימת נקמה בכל קוראיו, על מותו הקרב ובא.
התחבושת על אפו חוזרת לדמם, כשפתאום נשמעת בדלתו דפיקה. הוא פותח את –
לא. הוא מתעקש לרווח את פעולותיו, הפעם לא להכנע להפקעת הזמן הזול בין פסקאות. הוא עוד יושב על המיטה, מביט בפניה של אשתו, המוכתמות בדם הניגר לו מאפו. רק למבט הזה יוקדשו שתי פסקאות, רק לבדידות המצויה בחוסר מודעותה לכל המתרחש סביבה, לסיפור, לדם, לדפיקה בדלת. אולי היא חולמת, הוא חושב, חולמת בדיוק את מה שמתרחש עכשיו. ואולי אין זה משנה בכלל. כן, אין זה משנה, ואין מי שיאמר אחרת.
כל גופו נקרע אל הדלת, אל הדפיקה אשר קולה עדיין פה, לא מהדהד, אלא ממשיך להיות נדפק, מתוח, והוא מתעקש אל המבט אל האישה הזו, כנראה שהיא שלו, למרות שכל כולו כבר בפסקה המתרקמת, עיניו כואבות מכח המשיכה הזה, יוצאות מחוריהן, החדר מאיים להתהפך סביבו לכדי המסדרון, אפה של האשה הזו הופך ידית, והוא נלחם עדיין, עצמותיו חותכות פרצים בעורו המתמתח הלאה, הוא מביט בה וצורח, קומי, אבל היא מתפצלת ומתרבעת, וגפיה משקופים וערוותה המזוזה, והמיטה עולה והסדינים מתכרבלים בסחרור שקוף לכדי עינית במרכזה, והדפיקה הולמת עוד ומרעידה דרך העץ את הרצפה, ואין בכוחו לעשות דבר יותר, הנה בא סופה של הפסקה, הנה אין אונו, הנה נשיית אינצביונו, הדם כבר ממלא את פיו, הוא יורק אותו החוצה בחוזקה – דפיקה בדלת.
הוא פותח.
על הסף מונחת חבילה צרורה: גזרי עיתון רבים מלופפים סביב חפץ לא כבד מדי, אך לא קליל.
הוא מתכופף ומרים את החבילה. מי יכול היה להניח אותה כאן? הוא מציץ אל חדר המדרגות. אין כאן איש. הוא חוזר לדירתו וסוגר בשקט את הדלת אחריו, בזהירות כה גדולה, שניתן לחשוב שאת עצמו הוא משתדל לא להעיר.
כשיפרום את צרור העיתונים בעוד כמה דקות, או אולי מחר בבוקר, או שאולי תפרום אותו בכלל אשתו, אשר תקרא לו, מבוהלת, מהדבר אשר מצאה על סף הדלת – אז תתגלה בפניו הקת המבריקה, ויתגלה ההדק, ולוע הקנה המפלרטט בבטחון ובסבלנות עם מחוגי הזמן – והוא יניח את הכלי בידו הימנית ויכוון, כמו הר' החסרה, אל רקתו המבולבלת, חסרת הכיוון. עכשיו יוכל להתבצע רצח, עכשיו יוכל סופסוף להתקיים. ואז יירה.
הוא מרים את ידיו מהמקלדת, מיואש. איש לא מתיחס אליו, גם לא המלצרית, הזעופה על הלקוח המרופט וכוס המים הקרים שהזמין. בחוץ השמש כה חזקה, שצלם של האנשים נמס ומתפוגג עוד לפני שמכה במדרכה ומתגבש לכדי מהותו האפלה. זהו סיפור על רצח. הוא חושב את המילה, הוא רואה אותה כתובה בעיני רוחו על המסך.
הוא יוצא אל הרחוב, אך הרחוב איננו. הוא מביט סביב ולא יודע איפה הוא, אבל רואה שבידו אקדח, ורחש הכדור עוד מפלח את אזנו לאט. הוא ממתין, אך הכדור עדיין ממאן לפגוע בו. הוא פוקח את עיניו ומסב ראשו ימינה. הכדור עודו שם, תלוי באויר הקפוא שלידו. הוא קוטף את הכדור ממקומו, ונאנח. אשתו קוראת לו, או המלצרית, או שבתו.
כך או כך, הוא מותיר אצלה קצת כסף, ויוצא.
מול חנות הספרים הוא נעמד ומחכה, ידו הימנית בכיס מעילו, לופתת את הקת העוגבנית, המפתה, והשמאלית מלחלחת אשמה עצבנית, מסריחה מציפייה. הוא פותח את הדלת ונכנס. עכשיו שתעבור פסקה, הוא מתפלל. עכשיו, עכשיו שיגיע לביתו וישטוף כבר את הדם ממעילו, שתבוא ההקלה. הוא מרכז את כל כוחו, את כל זיעת אפיו, בפתח חנות הספרים השקרית הזו, בלפיתת קת האקדח האמיתית מאין כמוה, ודוחף עצמו בכוח אל מעבר לצוקה של הפסקה, אל תהום הזמניות –
מול חנות הספרים הוא נעמד ומחכה, ידו הימנית בכיס מעילו, לופתת את הקת העוגבנית, המפתה, והשמאלית מלחלחת אשמה עצבנית, מסריחה מציפייה. הוא פותח את הדלת ונכנס. עכשיו שתעבור פסקה, הוא מתפלל.
מול חנות הספרים הוא נעמד ומחכה, ידו הימנית בכיס מעילו, לופתת את הקת העוגבנית, המפתה, והשמאלית מלחלחת אשמה עצבנית, מסריחה מציפייה. הוא פותח את הדלת ונכנס. עכשיו שתעבור פסקה, הוא מתפלל.
מול חנות הספרים הוא נעמד ומחכה, ידו הימנית בכיס מעילו, לופתת את הקת העוגבנית, המפתה, והשמאלית מלחלחת אשמה עצבנית, מסריחה מציפייה. הוא פותח את הדלת ונכנס. עכשיו שתעבור פסקה, הוא
מתמוטט, תשוש ומפורק, תחת זרם המים במקלחת בביתו. דמו של הקורא, זה שראה קונה את ספרו בחנות הספרים, בוכה עצמו אל חור הביוב, אך קול בכיו של הסופר ממתין לבעליו בסבלנות בחדר השינה, רק אחרי שיסיים את המקלחת, אולי אחרי שירדם. אז יקום ויתנפל עליו הבכי מפינתו האפלה, ויעטוף אותו כליל. לילה שלם יבכה הסופר, ובסופו יקום, בושתו אוחזת שוב בקת, ויצא אל חנות הספרים, לסיבוב נוסף. בכל סיפור ישנם פגמים והוא הפגם בסיפורים שלו, הדם הממשיך להסתחרר בכיור האמבטיה מוכיח זאת היטב. אך הוא לא יבוא על סיפוקו אף פעם, לא משנה כמה פעמים יחזור על מעשיו. הוא יצא שוב אל הצומת, לקבץ אהבה, והצומת יהיה עמוס מתמיד, אך אף מכונית לא תבחין בו, וההולכים ושבים יחשבו שהוא עוד משוגע הממלמל סימנים של מיכלי זכוכית שקופים.
עד שצחוק אחד, בלתי נראה, ומתגלגל וחלול וסוחף, יפנה את מבטו החוצה, החוצה ממש, וסופסוף הוא יראה למי הצחוק שייך, והוא יושיט את ידו אליו ויפגוש בקצה הדף.
ריח יומך יפגוש את נחיריו.
הוא ירגיש את עיקולי השפה שלך, את הזויות של תנוכי האזנים, את מהירות העפעוף, את צמרמרות העור המתפתחת תחת הבל האף, את נדנוד הפימה, את כמות המלח שבטיפת הזיעה, את חוסר האיזון שבין עצמות הלחיים. במקרה כל זה יקרה, המניעים ישארו עלומים, ולא יהיה סיפור.
הוא יאמר לך: "אני ארצח אותך."
ואתה תהנהן.
והוא יגיד: "אני אלך עכשיו מאחורי הדף הזה, ואדפוק." והן דפיקות קצובות, איטיות, חזקות כל כך, שאפשר לשמוע את העץ מתפצפץ תחתיהן.
ואתה לא תוכל יותר לשמוע, ותהפוך בלית ברירה את הדף האחרון הזה, על הסיפור המעופש, המוטל עכשיו בעטלף המת בחצרו. אך גם תחת מצבת הכריכה, ימשיך הסיפור להתקיים. הרי תמיד יקום סופר ויצא אל הרחוב. תמיד יגור בתל אביב, או בחיפה, או בניו יורק, או בברלין. תמיד יעשן, או בגמילה, או ישתה, או בגמילה. תמיד הוא יפחד מהמוות כל כך שהוא ילך כפוף, כאילו הפחד מכביד עליו, או שהוא רק ישפיל מבט, שלא לפגוש בעיניו של מלאך המוות, המחפש אחר קורבן.
אתה הוא זה שלא תהיה אותו קורא, לא של מה שכבר קראת, לא כפי שקראת זאת עכשיו. חייך חד פעמיים הם. אתה זניח, משומש.
עכשיו הזמן, קורא.
אתה קופא בפינתך.

- סופך -