עידו אנג'ל

איש לא בכה בלוויתו של שמחה טללבסקי; האנחות היחידות שנשמעו היו של רווחה ושל זימה. זוג השחקנים מסרטו האחרון שיחזר בעצב על חלקת הקבר הטריה את סצנת המפגש של יוליה ורומיאו; אנשי קולנוע השיבו אפם, קנאתם נתגלגלה לאבל; ואני הבטתי באברו של רומיאו משמש דממה בערוותה של יוליה על הקבר, וחשבתי: איזה גאונות.
לפני שלוש שנים, עזב שמחה טללבסקי את עולם התיאטרון. חמישה אנשים בלבד הגיעו לצפות בהצגת הבכורה של "מהומה רבה על לא דבר" שלו, בתיאטרון "הסמטא" ביפו. טללבסקי לא היה במאי גדול, אבל היה השייקספיריאן האחרון. בשיאו, כתב עליו ה-Critics' Circle הבריטי: "The director Shakespeare would have wanted to be, if he could only be objective." כראוי לאמן אמיתי, טללבסקי נעלב מהאמירה המחמיאה הזו. בראיון ל-London Times אמר בתגובה: "If anything, I am his only crowd. And I'm here to tell the rest of you how it really feels."
ההתדרדרות החדה במספר הצופים שהגיעו לצפות בהצגות שלו בשנה האחרונה, הרסה אותו. בגיל חמישים ואחת חלה, חזר ארצה אל משפחתו (משפחת מהגרים מאוקראינה) ולמרות שנשבע להפסיק לביים, נכנע (לעצמו) והפיק את "מהומה רבה", שהיה, כאמור, כשלון גמור מבחינה מסחרית.
אבל אז עשה טללבסקי את הצעד החשוב ביותר בקריירה שלו: הוא החליט דווקא לצלם את "אותלו"; מצלמה ביתית, שחקנים לא ידועים. הסרט שודר אך ורק באתר האינטרנט המיוחד שהקים לצורך כך – והיה הצלחה מסחררת; ההבדל היחידי מגרסא הבימתית (מלבד האדפטציות המתבקשות במעבר מתיאטרון לקולנוע), היה סצנות הסקס. כן – שמחה טללבסקי ביים את סרט הפורנו השייקספירי הראשון.
הסרט היה מגוחך, כמובן; היה ברור שטללבסקי פשוט כועס. כל זה לא מנע מאתר האינטרנט להיות מוצף בגולשים, שהסכימו לשלם לצפיה סכום זהה לזה של כרטיס בשורה המרכזית של תיאטרון ה-"Shakespeare Royal Company".
אבל טללבסקי לא הפסיק: הסרט השני היה כבר משהו אחר לגמרי. ב"מקבת" שלו, טללבסקי כבר הכיר טוב יותר את הכלים הקולנועיים, והעיז להשתמש בהם. הוא גם העלים את דמותן של שלוש המכשפות ובמקומן הציב קהל, ישוב בכסאות, שליווה את דמותו מקבת לאורך כל הסרט: הקהל הזה היה נוכח פיזית בחדרו של מקבת בעת שהתלבט האם לרצוח את דנקן; הוא גם היה נוכח לצד מיטתם שלו ושל הליידי, כשזיין אותה. מקבת נכנס לחדר ועבר דרך הקהל, נזהר שלא להפריע, תוך שהוא מתפשט ומאבן את זקפתו. ברגעים מסוימים נראה היה שמבטו של הקהל, שתגובותיו, הם אלה שהניעו את מקבת אל נקודת השיא הבאה בסיסמוגרף העלילה; הוא התייחס לתגובותיהם – לעיניים הבורקות ולפיהוקים – כדי לדעת מה נכון יהיה לעשות עכשיו. טללבסקי, בגאוניותו, הכניס רגעים "מתים" שלא קיימים במחזה המקורי: מקבת הולך לישון. ברגעים האלה, שבהם לא קרה דבר, היה הקהל קם ויוצא מהפריים. המצלמה הייתה נשארת על הכסאות הריקים, הקהל האמיתי היה מביט בחוסר נוכחותה של רוח הרפאים שלו, עד שהעלילה היתה נמשכת (באותו השוט, או לפעמים בקאט) – ודמותו של הקהל היתה חוזרת.
אבל זו לא היתה הגאונות האמיתית של טללבסקי: ההישג חסר התקדים שלו, היה באיך שהוא צילם את הזיונים. היית יושב, מופשל מכנס, מול מסך המחשב – ונפעם, ומתרגש; היית מקבת, והקהל, וטללבסקי, ולא כלום.
אך תוך כדי ההצלחה של אתר האינטרנט שלו, הלכה מחלתו של טללבסקי והחמירה. בשנה האחרונה צילם את כל מחזותיו של שייקספיר, וקמל. המחזה (או הסרט) האחרון שצילם, אחרי "ריצ'ארד השלישי", "רומיאו ויוליה" ו"הסערה" – היה "המלט". הפעם, בתור הנסיך הדני הנוקם, שם טללבסקי החולה את עצמו.
הסרט צולם כ-ONE SHOT, ובעצם, כמו הצגת תיאטרון. סצנות המין מרגשות מאין כמוהן: טללבסקי נאבק באין אונות מול המצלמה, ולבסוף בחוסר היכולת לגמור. כשהוא שואל: "להיות, או לא להיות?" לא המלט מתלבט, אלא דמותו של טללבסקי, ואתה מתבטל ופג: הדמות בוכה על כך שאין מי שיבין אותה אף פעם; המחבר מת, אבל גם הצופה. המלט המובלע תמיד ישאל את אותה השאלה בהיפרטקסט, במקום שבו הטקסט מתקיים רק כמילים – אך היא תמיד תהיה מטונפת בכתמי האינטרפרטציה של הבמאי, השחקן המשחק אותו, ומצב רוחו של הקהל – והאמת ההיולית, השלמה, תאבד.
בסצנת ההצגה בתוך ההצגה טללבסקי לפתע נופל, והמסך נופל עליו. אחרי מספר דקות של אי נוחות (אמיתית? מבוימת?) מסיט אותו אחד השחקנים ונכנס לבדוק מה מתרחש. המצלמה – או הצלם – הולכים אחריו, ומגלים את גופתו של טללבסקי, עירומה, חסרת חיים. וזה מותו האמיתי. והאמת האפלה הזו נמשכת גם עכשיו, בלוויתו, כשהגשם מלטף את ישבנה של יוליה. אין פורנוגרפיה מעולה, ואמיתית, מזו.