היא אמרה לי: "אם אתה רוצה לזיין אותי, תכתוב."
שאלתי מה הקשר, אני מזיין אותה בכל מקרה, אני בכל מקרה כותב.
היא אמרה: "אני רוצה שזה יהיה קשור. מעכשיו, אם לא תכתוב, לא תזיין אותי."
צחקתי. זה מה שאהבתי אצלה, את הילדותיות הזו, שבו בזמן גרמה לי להרגיש זקן ונמרץ. כבר באותו הערב כתבתי לה סיפור מצחיק קצר, על זוג זקנים רצחניים, אהובי ילדות, שמתים להפטר אחד מעולו של השני כדי לחוות לראשונה, לפני מותם, אהבה אחרת. כל אחד מנסה לגרום למותו המיוחל של אהובו, עד שמת הבעל באחד הנסיונות לרצוח את אשתו, והיא נותרת לבדה, ואינה יכולה לעזוב אף לא לרגע את גופתו של אהובה.
היא לא אהבה את הסיפור.
"זה מלודרמטי," היא אמרה, "ומחושב. ומרוחק. אני רוצה שתכתוב את עצמך. אבל בגלל שזו הפעם הראשונה, אני אמצוץ לך."
למחרת כתבתי על סופר. הוא כותב על זוג זקנים, כדי להזדיין עם בת זוגו. הוא לא מצליח לספק את רצונה של בת הזוג, לכן כותב על סופר אחר שכותב על זוג זקנים כדי להזדיין עם בת זוגו, וכולי. כך שמונה פעמים. בכל מעגל פנימי היה הסופר קצת שונה, הזקנים היו אחרים; פעם מתה האישה, פעם שניהם. פעם הסופר צלח משימתו. הדיאלוג בינו לבין בת זוגו היה תקיף ומלוכלך, או מצחיק, או מלא בדידות וגס. פעם הורתה הזקנה לבעלה לכתוב, אם הוא רוצה להזדיין. הסיפור נגמר כשהסופר מגיש לבת זוגו את הסיפור, והיא קוראת את כולו, ומתמסרת לו.
גם את הסיפור הזה לא אהבה.
"אל תכתוב מה שקורה לך. תכתוב אותך." וסובבה אלי כתף.
עשרים ושניים ימים שלא שכבנו. כל מה שכתבתי רק אכזב אותה. כתבתי על מכאובי לבי, על פחדי, על אבי ועל אמי, על סופרים ועל זונות, על אהבות כוזבות, על מחסנים בדרום העיר, שמלאים עצבות, ועל נשים וגברים אשר פורצים אליהם, להתמסטל. כתבתי על סוף העולם, על התשוקה שלי אליה, כתבתי על כמה כואבים לי מפרקי היד. אתמול הגשתי לה דף ריק ואמרתי בקול חרמן: "הסיפור על מילותי, שנתכלו." היא חייכה אלי, ונשקה למפרקי היד שלי.
"אני רוצה לשכב איתך," אמרתי.
"תכתוב," אמרה, "על עצמך."
"את לא רוצה אותי?" שאלתי.
"זה בדיוק מה שאני רוצה," אמרה.
לא נותר לי כוח לאונן אפילו. סגרתי מאחורי את דלת הדירה והתיישבתי על המדרגות. הצל שלי המשיך להתגלגל למטה, נחבט בפינות החושך המטונף. שלחתי יד למתג האור והדלקתי, שיזדיין קיבינימט. ופתאום הבנתי מה עלי לכתוב.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. היא ראתה טלויזיה בסלון. הלכתי לחדר השינה, הוצאתי דף ועט, והתחלתי. וכשסיימתי, שמתי בפניה את הדף. היא הזיזה ראשה מהטלויזיה לאט, ורק אז צירפה את מבטה והרימה את הדף אל מול עיניה.
כשסיימה אמרה: "הוא עוזב אותה."
אמרתי לה: "אני עוזב אותך."
היא הנהנה. עמדנו כך, מביטים אחד בשניה, מספר דקות, לזכר היותנו. ואז חייכה והתפשטה. ואני הסתובבתי, לקחתי את מפתחות האוטו מהדלת ואת הצל אספתי בשיפולי המדרגות, ונסעתי אל המחסנים בדרום העיר, להתמסטל.
-
ניווט
-
-
הרשמה לעדכונים
-
תגובות אחרונות
-
פוסטים נבחרים
- מסעדת FICCIONES ברחוב אחד-העם
- "חוֹרחֶה", מאת מריה קוֹדָמָה
- רצח
- אַתְּ הַמְּכֹעֶרֶת שֵׁלִי הַקְּטַנָּה
- Closeup – על שקרים אמיתיים
- RANT בדבר מובלעוּת וסנסיביליות
- ביקורת במוסף התרבות של מעריב, מאת אריק גלסנר
- היטלר 2.0
- הַשִּׁיר הוּא הַכֶּלֶב מָרוּט הַפַּרְוָה
- אִישׁ מְבֻגָּר עִם רֵיחַ אֲשֶׁר לֹא הִכַּרְתִּי
- ליאורה פוגל לבית קוגוט דופקת את הכול ורצה (התחלה)
תגובות
פרפקט.
אתה כותב נפלא.
לך בכוחך זה והושעת את ישראל
נורא נהניתי לקרוא את זה או אותך
או איך שאומרים את זה
יישר כוח
אהרון – תודה על ההגזמות :)
יולי – מאד שמח שאהבת. זה בעצם פוסט פרומו לשאר הסיפורים שכבר פה, מקווה שזה יעבוד…
מורכבים החיים האלו
מורכבות הנשים שלנו
שילכו להזדיין
:)
אפשרות נוספת
באתה לזיין או באתה לזיין את השכל
לו אני במקומו גם אני הייתי עוזבת, התנהגות פתיינית שנחשפת כהתנהגות שתלטנית, אוי כמה זה מוכר…
אבל מצד שני התחלתי לפנטז, מכיוון שאני גם כתבנית, על בחור שיגיד לי "אם תכתבי אז אני אשכב איתך…" וזה עשה לי חשק לשני הדברים באותה מידה!
וכל הבירבורים הנ"ל
כדי לומר לך שהסיפור יפה ומעורר הזדהות.
מיכל – תודה. אני, בתור זה שכתב את שניהם, דווקא מצליח לדמיין שאולי היא לא כל כך פתיינית, אולי היא באמת רצתה שיראה לה את עצמו – אבל לא הבינה שהוא כבר עושה את זה, שזה הוא :)
שלומי – תודה. ויש לך אחלה אתר. מאיפה הפלאג אין הזה שעושה שיהיה אפשר לדפדף בכרטיסיות בין הפוסטים הנצפים והתגובות?
תודה רבה שמח מאוד מאוד שאתה אוהב את האתר שלי
לא הבנתי את שאלתך.
אולי אתה שואל איך זה שאפשר לדפדף ולצפות במספר פוסטים עד סוף הדף?
אז התשובה לשאלה הזו אם זו אכן השאלה
משמאל ל"עדיפויות" כאשר רתה מעלה פוסט חדש יש חלון שכתוב בו רגיל ואם תכנס אליו יהיה כתוב בו סטיקי וסופר סטיקי. אני בוחר בסטיקי ואז הפוטים מתחברים להם
תודה :)
לי זה עשה עצוב, אולי בגלל שאני חולה ומרגישה כמו צל (של סמרטוט) בעצמי.
בלי קשר קראתי בנשימה אחת.
קודם כול, תרגישי טוב. וגם היה עצוב לכתוב את זה, למיטב זכרוני.
אהבתי מאד. הלך מצויין עם כוס הקפה בהפסקה מהעבודה.
תודה.
תודה מיכאל. We aim to please :)
שישי בבוקר, כבר שבועיים, אולי הרגל חדש. עם כוס הקפה של הבוקר סיפור קצר משלך.
קראתי את זה במן מתח פנימי, נו כמה עוד אפשר לכתוב קרוב? כדי לרצות?
לכן הסוף הביא איזו הקלה.
שבת-שלום
שבת שלום דניאלה, ותודה :)
יפה, קצר, ממצה, אהבתי…
תודה רבה, שי.