מדריך מקוצר לכתיבת ספר

על הספר להידמות למישהו אהוב. אדם (חי או מת) או מקום או חיה (למשל להתחיל את הספר באפה ולסיים בזנבה). על כל מילה להיות מוקדשת (לעצמה) ואם הספר קצר מאוד אז כל אות. במרווח שבין המילים יש להטמין סוד, ולא לדעת מהו, אבל לדייק בו (לדאוג שיעטוף את המילים בדיוק לפי קו מתארן). חשוב מאוד: על משקל הסיפור להיות שווה למשקל הספר, אלא אם מדובר בספר שירה, ואז על השירים לשקול, אחד אחד, גרם.

17 אוגוסט, 2016|קטגוריות: ספרים, קצרים, שונות|0 תגובות

רוני סומק קורא את "איש מבוגר"

כשאני קורא את השירים שכתבתי לא מתנגן לי שום קול בראש. רק דממה, אולי קצת חורקת, כאילו לא את המילים אני קורא אלא את הדף הריק שמתחתיהן. הגרון הפנימי סכור. אבל איזה יופי זה נשמע כשכן נותנים לזה קול – ובמיוחד כשהקול הוא קולו של רוני סומק. בנדיבות אבהית הוא הזמין אותי לביתו, שם במערכת מוסיקה שהוא אוהב וקרא בפניי את "איש מבוגר". איזה כיף. תודה ענקית, רוני.

26 פברואר, 2014|קטגוריות: קצרים, שירים|0 תגובות

היטלר 2.0

רעיון לסיפור קצר, או לסרט: העלילה מתרחשת בעתיד. אחת האוניברסיטאות בגרמניה מצליחה לשבט את היטלר במרתפיה. באופן אירוני, נסיון השיבוט הרביעי הוא זה אשר צולח לבסוף, בדיוק כפי שהיטלר היה הילד הרביעי אשר נולד לאמו, קלרה פלצל, והיחיד מבין אחיו אשר שרד: השלושה שלפניו מתו בינקותם. השיבוט הוא רק השלב הראשון בניסוי: בעזרת היסטוריונים ופסיכולוגים נעשה נסיון להעתיק בדיוק רב ככל האפשר את חוויות ילדותו של היטלר וליישמן על הרך המשובט: נשכרים שחקנים לשחק את הוריו. הם מקבלים הוראות מדויקות כיצד עליהם להתנהג עם "ילדם". גם עיירת הולדתו, בראונאו אם אין, משועתקת לפרטי פרטים. אך הואיל ובכל זאת אי אפשר להגיע לכדי שלמות מוחלטת, מתפתח התינוק להיות אדם אחר לחלוטין: ילד מפוחד וחרד, עגמומי ונכה רוח. הוא גדל להיות סתם אדם, בעל תחומי ענין ממוצעים. הוא אוסף בולים, הוא חובב חיות. אך הוא חי בצל הגורל אשר מתווה לו הגנטיקה שלו. קם לו קהל מעריצים, הדורש ממנו לתפוס את מקומו של המנהיג הנאצי – אך הוא אינו היטלר. הוא נראה כמותו, הוא הוא עד אחרון תאיו – אך נפשו היא נפש אחרת. הוא מתנער מאותם אנשים ובורח, הרחק מהעיר המדומה – ומגיע אל ארצות הברית. הוא משנה את מראהו להיות רחוק ככל האפשר מזה של היטלר ההיסטורי: מגלח את ראשו, משתזף ומגדל זקן. הוא משתקע בעיירה שכוחת אל, שם מתאהב בבחורה צעירה. אך היא אינה נענית לחיזוריו. כשהוא שואל אותה מדוע, היא עונה לו: "לפעמים נדמה לי שאתה אינך אוהב את עצמך. ולפעמים נדמה לי שאתה פשוט אינך אתה." בסופו של הסיפור, בגיל חמישים ושש (בדיוק בגיל בו מת היטלר), ואחרי חיים משמימים ומוכי צער ובדידות – שולח המשובט את ידו בנפשו.

5 אוגוסט, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

אחת

היא היתה יכולה להיות כל מה שרצתה להיות, לו רק רצתה בזה. היתה יפה כדי להיות דוגמנית. ידיה היו חזקות מספיק כדי להיות פועלת בנין. היא היתה סמכותית דיה כדי לעסוק בניהול. ולא ידעה את נפשה כדי להיות משוררת.
אך היתה מלצרית. ולמדה מתמטיקה.
כששאלתי אותה מדוע דווקא מתמטיקה, אמרה לי, מבלי להרים את עיניה: "כיוון שאין בי הגיון."
עיניה היו ירוקות. גבותיה עבות ושחורות. שפתיה רכות. התחת שלה היה חיוור ומוצק, וגבה, כמו כפות רגליה, היה קמור ושדוף. והיתה סופרת הכול.
"אתה מזיין אותי רק אי זוגי," התלוננה יום אחד.
"כלומר?" השתאיתי.
"כשאתה דופק אותי, אתה גומר תמיד אחרי מספר אי-זוגי של פעמים שאתה נכנס לתוכי. 3767 היום בצהריים, 4211 אתמול. וביום שהיית חרמן במיוחד, בגלל האישה מהסרט ההוא, 237."
"לא הייתי חרמן בגלל האישה מהסרט, הייתי חרמן בגללך."
"זה לא משנה את העובדה: האורגזמה שלך תמיד אי זוגית."
"זה לא יכול להיות."
"תראה בעצמך," אמרה, והתפשטה.
1295.
ניסיתי להוכיח לה שזה טפשי, שאפשר למצוא דפוס בכל דבר אם רק מחפשים. אפילו אצלה. ניסיתי לספור את האנחות שפלטה. ניסיתי לספור את נשיכות השפתיים. ניסיתי למדוד את זוית ירכיה, מול זוית סנטרה, מול זויות פטמותיה. אך אף מספר לא היה קשור לקודמו בשום דרך שהיא; הבחורה היתה בלגן מתמטי מושלם. הכי אהבתי כשהיתה לוחשת לי: "אתה אפס. אפס שלי."
התחתנו בתשיעי לתשיעי 09', ואהבנו אינסוף. תכננו לקרוא לבתנו בת-שבע. עד שיום אחד בא אחד, ולקח אותה ממני. נותרתי בלתי פתור, מתומטם.
אחרי שלוש שנים פגשתי אותה במקרה ברחוב. היא היתה לבדה. לא התאפקתי ושאלתי אותה כיצד זה קרה, איך עזבה אותי כך. והיא שוב ענתה לי, מבלי להרים את עיניה.

18 אפריל, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות