הסיפור של "הסיפור של מיכאל"

סופסוף: "הסיפור של מיכאל" יצא לאור, והחל מיום ראשון אפשר להשיג אותו בחנויות הספרים. כמובטח, הנה גם הטריילר לספר. על האנימציה אמון אבי עופר, ועל המוסיקה ועיצוב הפסקול ניר גדסי.

כתבתי את הרומן הזה, הראשון שלי, בשנת 2008. רובו נכתב ב"פועה", לא רחוק מהבית שלי ביפו, על הבר. לברמן (בהרבה מהפעמים) קראו מיכאל. אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, האיצה בי מירי שחם, שאני חב לה תודה ענקית, ועודדה אותי לעשות משהו עם כתב היד. התלבטתי, ולבסוף החלטתי (ברוב חוצפתי) לשלוח מייל לשרי גוטמן, המו"ל והעורכת הראשית של הוצאת "אחוזת בית", ואליו צרפתי שלושה פרקים מהרומן. כתבתי כך:

המשך…

30 ינואר, 2010|קטגוריות: ספרים|תגיות:|0 תגובות

סרטו של דורון נחמיאס: "הורי, סיפור אהבה"

הלכתי לסרט הזה לא בגלל הקרבה מעוררת הפלצוּת של סיפור החיים של גיבורו אל סיפורי שלי, ולא בגלל החיבה היתרה שלי לסרטים מוקומנטריים; אפילו לא שמעתי עליו לפני שהתישבתי על הכסא בשורה האחרונה של אולם הקולנוע. הלכתי כי לא יכולתי יותר לשמוע אותה מדברת. ולא יכולתי לשמוע אותה מדברת לא כי אמרה דברים סרי טעם, אלא כי אמרה את האמת; זו היתה אמת כל כך שלמה ומדויקת, שקליפות הגרעינים על הרצפה החלו להחמיר את מבטן כלפי, ואני ראיתי איך עץ האיקליפטוס עומד עוד רגע להדיר מעיני ערות, להדיר מלבי אותה, אם היא לא תפסיק לדבר. אוטובוס עבר, עם פרסומת. הלכנו.
דורון נחמיאס, סטודנט שנה א' לקולנוע בסם שפיגל, קיבל תרגיל מהמורה שלו לבמוי-דוקומנטרי. שם התרגיל: "הורי – סיפור אהבה". הוריו של נחמיאס, מסתבר, הם לא סיפור אהבה בכלל. הם התגרשו כשהיה בן שנה וחצי (שלי התגרשו כשהייתי בן ארבע), אביו נישא אחרי שנתיים למישהי שהוא חי איתה עד היום, ואמו נותרה לבד (גם אבי נשוי בשנית, גם אמי אינה). שנינו, עדיין, בנים יחידים. נחמיאס גרוש, כמוני. לו שתי בנות, לי בן. שנינו למדנו קולנוע; אני עשיתי את זה בגיל 22, הוא עושה את זה בגיל 34.
נחמיאס הרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם השדים שתרגיל שכזה מזמן לו מצד משפחתו, והחליט להתחמק באלגנטיות – לא מהתרגיל, אלא מהאמת: הוא כתב להם תסריט, וקיווה לצלם אותו בצורה מספיק משכנעת כדי לקבל ציון "עובר". הבעיה של נחמיאס היתה, שהמצלמה חשפה דברים שלא ציפה להם. הבעיה שלי היתה, שהסיפור הפיקטיבי שניסה להכתיב להם, הוא הסיפור האמיתי שלי.
הסרט – הוא הפך להיות כזה, בצעד חריג של מנהלי סם שפיגל – מוקרן עכשיו בפסטיבלים ברחבי העולם, והוא מרהיב ביופיו. האסתטיות מחרידה: צילומים איומים, עריכה בעייתית. אבל האפקט נדיר: המצלמה מראה את נחמיאס עומד מול משפחתו ומנסה לגרום להם לשקר, בעוד האמת שלו נחשפת לאט. ואני, שרציתי לברוח מהאמת של השיחה שלפני הסרט, נקלעתי אל המראה המבהילה הזו, שבה דווקא השקר המתנפץ על המסך, הוא עצמו, חומריו, הם מרכיביה של האמת שלי. למשל, נחמיאס מנסה להצחיק עם דוד בשם שלמה (כך הסרט מתחיל), שמדבר כל כך מהר שאי אפשר להבין מה אומר. זה דוד דויד שלי, בעלה של אחותה של אמי, רחלה. דוד שלמה הוא ה"מקהלה היוונית" של הסרט של נחמיאס, הוא קול ההגיון שבא להסביר מה קרה בסצנה האחרונה ולחבר את פיסות העלילה, כמספר חיצוני שבא להטיף את מוסר היצירה אל הצופה. זה גאוני, כיוון שלא מבינים אף מילה שהוא מוציא מפיו. אצל דוד דויד שלי, חוסר הבהירות מגיע מעייפות ירושלמית, הנאבקת בצורך לומר משהו על כל דבר שרק קורה. כיוון שהעייפות היא כרונית, וכיוון שהמבטא הירושלמי הוא כה חד עד שהשפה נשמעת זרה לחלוטין, נוצר מצב שבו תחילתה של כל מילה היא נחרצת, ענין מתעורר במאזין לשמע ההברה הראשונה הבלתי נתפסת, אך הנחושה – אבל סוף המילה מתמלמל לכדי נמנום, המרגיש כנשיית חוסר התכלית. מאד מצחיק לראות אנשים שדוד דויד מדבר איתם: הבעת פניהם מתחלפת ללא הרף.
נחמיאס מנסה להכתיב לאמו להתנהג בדיוק כמו שאמי מתנהגת באמת: עוברת דירות סדרתית, המדברת בקול רם על אנשים מאחורי גבם, שמכשירי החשמל המשוכללים שבביתה אף פעם לא עובדים (ולכולם היא קוראת "רדיו"), ושהיא, איך לא, פסיכולוגית. אביו פנסיונר שעבר עשיר של נצחונות בחידוני טריוויה עומד מאחוריו, והוא מצוי בנסיון מתמיד לשחזר את גדולתו. נחמיאס מפברק את העובדה שהוא עצמו מתגרש בדיוק בזמן צילומי הסרט. אמו, במהלך הצילומים, עוברת שלוש דירות. אביו מתכונן להשתתפות הראשונה מזה זמן רב בחידון טריוויה גדול בטלויזיה ("מי רוצה להיות מיליונר?" נדמה לי). בעוד הקהל מתרגש מהמוקומנטרי שהפך לדוקומנטרי (שלושה עשר טייקים של אביו של נחמיאס מנסה לומר את השורה: "מצאתי חניה טובה ברחוב נחום", אחרי שנחמיאס מספר לו על מישהי חדשה שהוא יוצא איתה), בעוד שיתוף הפעולה האוהב שמשפחתו של נחמיאס מרעיפה עליו מתנגש בציניות אליה הוא מנסה לגרור אותם, בעוד הוא נכנע אל הקרבה הזו, המפילה בריקדה אחר בריקדה של מחסומים רגשיים – בטני הלכה והתהפכה, מהדוקומנטרי שהפך להיות המוקומנטרי על חיי.
אחרי הסצנה שבו אמא של נחמיאס מקבלת כביכול התקף אולקוס באמצע הלילה, והוא מטפל בה, מנקה את הדם והצואה מגופה הערום, וכועס על כך שאין לה איש שיעשה זאת במקומו (הסצנה נשברת בבכי אמיתי של האמא, שאמורה לשחק מעולפת) – יצאתי מהאולם ונעלתי את גרוני הנחנק בשירותים.
כשחזרתי, דוד שלמה סיפר מבלי שאיש יבין על אבא של נחמיאס, שמעולם לא חיבק אותו, או אמר לו שהוא אוהב אותו. אתה רואה את הסצנה הזו, ולא יכול שלא לצחוק. אתה הופך, בתור קהל, ללא מובן בדיוק כמו דויד, כלומר שלמה, והבעות פניך מתחלפות, והלב מבקש להמלט.
ואז, אשתו של אביו של נחמיאס מתקשרת לומר לו, יום אחד (ומה שמבריק הוא שאתה כבר לא יודע אם זה אמיתי, או מבוים): "אבא מזמין אותך למשחק באולינג." נחמיאס מספר למצלמה שהוא מתרגש לקראת המפגש. מצפה לרגע הגברי הזה של שניהם, לבד, מול חיילי הפלסטיק, נאבקים להפילם. מסתבר שהאב זכה בזוג כרטיסים למשחק בודד באחד מחידוני הטריוויה ברדיו, ולמרות שהוא לא יודע לשחק, הזמין את הבן מחמת ההתקמצנות על בזבוז הפרס (נחמיאס, לאורך הסרט, מעביר באופן מצמרר את האנלוגיה הזו בין קמצנות לכסף לקמצנות רגשית. למשל, הוא נזכר ברגע שבו סיפר לאביו שהוא מתחתן. תגובת האב: "מוקדם מדי". ואז ברגע שסיפר לו על הולדת הבת הראשונה. תגובת האב: "מוקדם מדי". ואז, הולדתה של השניה. תגובת האב: "יופי! לא נצטרך לזרוק את כסא האוכל של הגדולה"). לפני המפגש, נחמיאס מקבל טלפון נוסף (שוב, לא ברור אם זה מבוים או לא) מאשתו של האב, שאומרת: "רק תדע, שאבא שלך מפחד למות", וכך שולחת אותו לפגוש את אביו בבאולינג של אבן-גבירול, בשלוש בצהריים של יום חול חמסיני. הסצנה מרהיבה. אין בה מילים; הם נפגשים, נועלים את נעלי הבאולינג, אביו של נחמיאס זורק את כל הכדורים אל התעלה (אף חייל לא נופל) ובתום שבע דקות של משחק, אומר: "תודה, היה נחמד", חולץ את נעליו, והולך. נחמיאס רץ אחריו, תופס אותו בחניה, ואומר לו: "אני מכיר פסיכולוגים שיכולים לעזור לך עם זה". האבא לא מגיב. נחמיאס אומר לו: "לא תצטרך לדבר, זו שיטת טיפול קוגניטיבית-ביהביוריסטית." האב שותק. נחמיאס מספר לו על שיחת הטלפון של אשתו של האב טרום המשחק, ורק אז האב, תוך כדי שהוא מתניע את מכוניתו, פולט: "רק אם מקבלים החזר מקופת חולים", ונוסע.
בסוף הסרט, משתחווים כל ה"שחקנים" יחד, כמו בהצגה, לקול מחיאות כפיים מזויפות. התחושה מעורבת: משפחתיות, אהבה, שקר, אין מוצא. והאורות נדלקים.

*

מוקדם בבוקר שלמחרת, קמתי ממיטתה של הבחורה בשקט. הייתי בביתה, גופה היה מונח על המיטה לידי, וידעתי שהיא כבר לא פה. התלבשתי ויצאתי, ובין הקומה הראשונה לשניה, בחדר המדרגות, התקשרתי לאבא לספר לו על הסרט. הוא אמר: "אני הולך להביא עיתון". ואז, אחרי שניה, הוסיף: "חכה".
כשחזר (שמעתי שהוא חוזר), אמר בקול רם (אולי מדי): "אין פה כזה סרט". ואני אמרתי: "נכון". והוא אמר, בקול רגיל: "אין איש כזה, דורון נחמיאס". ואמרתי: "נכון". ואז שתקנו. והוא אמר: "אני אבוא ביום שבת לראות את הנכדות". ואני שתקתי. והוא אמר: "להתראות, עידודו".

10 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

המקרה המוזר של ראובן צבי

בשנת 1974 פרסם ראובן צבי את ספרו הראשון והאחרון: "תום פרק". ייחודו של הספר במבנהו דמוי המראה. משפטים כמו: "היכנשהו, בשיפולי העיר, יושב רצח ובונה את דמות סופרו," או פרק 48 כולו, בו הגיבור, איש שמן, מכוער וחולה שחפת בשם מנדלבאום, מביע תרעומת על מהלך הסיפור ומחליט להחמיר באופן יזום ומכוון את מחלתו, למרות המשימות העלילתיות הרבות העומדות בפניו, ובכך מצהיר על "שביתת מחלה" כנגד עלילתו. בשל קנאתו החריפה לפרטיותו הורה צבי למו"ל שלו להביא לידיעת הציבור ששמו, דהיינו ראובן צבי, הוא פסבדונים. בדרך מחוכמת זו קיווה להימלט מעין התקשורת ולא להצטרך לדבר על ספרו, שלבהלתו, כבר מן המילה הראשונה הרגיש שנכתב שלא בידו, כאילו היה כלי בידי ישות עלומה להעבירו הלאה. אבל המו"ל הצליח רק חלקית, וכאשר בכל זאת הגיע כתב עצל של מגזין ספרות זניח כלשהו לסף ביתו, היטיב צבי להכחיש את הקשר שלו אל "תום פרק" והפנה את הכתב (בזעם מעושה, ובהתרסה) אל המאמר בו מוזכר השם "ראובן צבי" כפסבדונים, מאמר שהופיע בכתב העת המתחרה. באותה השעה ביקרה בביתו זונה בשם מרתה, שצבי היה שוכר את שירותיה לעיתים תכופות מאוד ולזמן ארוך מאוד. לפעמים הייתה שוהה אצלו שבועיים תמימים.
לרוע מזלו של צבי, ולהפתעתו המוחלטת, כבר למחרת בבוקר התפרסם באותו מגזין עלום שם ראיון בלעדי מאת אותו כתב, ובו אחד, יצחק יודלביץ', טוען שהוא האיש המסתתר מאחורי הפסבדונים "ראובן צבי". בעיקר נדהם צבי לגלות שאותו חוצפן מתחזה העניק לספרו פרשנות שונה לחלוטין מזו שכיוון אליה בעצמו: יודלביץ' טען שהספר עוסק בדו-פרצופיותה של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, ושהמהלך הנרטיבי של הדמות המתרעמת על סופרה הינה סמל להתרעמותם של אזרחי ישראל על ממשלתם בפרט, ועל הציונות בכלל. צבי מיהר לטלפן אל המו"ל, אבל קו הטלפון היה תפוס במשך זמן ארוך. כשלבסוף נענה, בישר לו המו"ל שבעקבות הראיון נוצר גל אדיר של ביקוש לספר ושחנויות הספרים מדווחות על אזילת מלאי מוקדמת מהצפוי. צבי הכועס טרק את הטלפון. הוא רץ לחדרו, תפס ביד רוטטת מזעם עותק של ספרו ופתח אותו בפסקה הזו: "אני יורד אל הצומת לקבץ אהבה. מכונית צהובה עוצרת ברמזור. אני ניגש אל החלון. אישה לובשת עשן סיגריות. היא מביטה בקבצן המטונף בזווית עינה. רחמיה נכמרים. היא פותחת חריץ קטנטן, ממנו מניחה לקצה אצבעה, המרוחה לק שחור, גושי, להציץ. מעט מפיח לבושה נחלץ אלי." 'איפה כאן מלחמת יום הכיפורים?!' התרעם צבי בקול. קלוש, קלוש יהיה לומר שהנוסעת במכונית מייצגת ארץ. אבל מה לצבע המכונית הצהוב, לעשן, לציפורניים השחורות, עם מלחמה וממשלה ועם? טוב, כמובן – חשב לעצמו ראובן צבי – שאם מתאמצים ממש, אפשר לומר, נניח, שהעשן הוא עשן הרובים. ואולי הצומת היא פרשת הדרכים שבה עומד העם כקבצן ומתחנן בפני מדינתו המתנהלת כזרה לו, לא לכסף כי אם לאהבה, להתחשבות. והלק השחור, הגושי, הוא –
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. בצדו השני של הקו גמגם קולו של המו"ל: יודלביץ' נרצח בידי אלמוני. שכנו העיד על דמות שמנה ומכוערת שעלתה לביתו בשעה בה התבצע הרצח. כיוחי שחפת נמצאו על הרצפה בחדר המדרגות. הכתב נעלם גם הוא.
ראובן צבי ניתק את השיחה בקושי. גופו היה חסר משקל, והוא הרגיש שעוד רגע יתנדף על גבי הרוח החורפית. מנדלבאום! הוא הגיף את כל החלונות, הבריח את המנעולים וספן את עצמו בפינה החשוכה ביותר בדירתו. צבי ידע היטב עד כמה מנדלבאום מסוכן. הוא כתב אותו נחוש, שטוח-אופי ובלתי מתחשב. מה הוא רוצה? האם, בניגוד להתנהלותו בספר, הוא נאמן לסופרו? זה האמיתי, בשר ודם? האם נקם את פשע התחזותו של יודלביץ' – או שאולי הרג אותו דווקא כי חשב שמדובר בצבי?
עוד לא הספיק ראובן צבי לברור את הגאווה מן האימה, והלמות נוראיות נקפו בדלת. דפיקות קצובות, איטיות, חזקות עד כדי כך, שאפשר היה לשמוע את קול העץ המתפצפץ תחתיהן. צבי קפא בפינתו. 'זהו,' חשב, ולא הוסיף. אבל אז לפתע קם בבת אחת והחל לרוץ ריצת ברווז משוגעת אל חדרו, אל מכונת הכתיבה שלו, ותחת קול פצפוץ העץ המהדהד, בקיפאון האימה, ישב והחל לשכתב את פרק 48. הדלת כבר עמדה להפרץ, אבל אז, כשהלם פטיש האות האחרונה על הנייר – פסקה בבת אחת הלמוּת האגרופים. ראובן צבי קרב בזהירות אל הדלת והניח את אזנו על העץ, הרוטט עדיין. שקט. אף לא קול נשימה. הוא הציץ מבעד לעינית. אין איש. הוא פתח את הדלת לאט, תחילה רק טפח, ואז לגמרי לרווחה. חדר המדרגות היה ריק מאדם.
המהדורה החדשה, המתוקנת, נכשלה כשלון חרוץ. ראובן צבי לא כתב ולו אות נוספת בכל ימי חייו. הוא מת ערירי. את קברו פקדה רק מרתה הזונה, ולפעמים, בלילה, היה מגיע גבר שמן, ומכוער, ומשתעל.

10 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

"חוֹרחֶה", מאת מריה קוֹדָמָה

למרבה האירוניה מצאתי את החוברת הזו (אי אפשר לקרוא לזה חוברת אפילו – את הדפים האלה) בדירתה של אחת שלא היה בינה וביני סוף. לא משום שהמשכנו, אלא כי ההתחלה מעולם לא התגבשה לכדי אמצע, וגם לא נגדעה לסיום. כוס קפה חצי שתויה והקפה מתעפש בה, מיותם. ההתחלה שלנו ארכה חודש, במהלכו היא אף פעם לא גמרה כששכבנו. הזיונים היו ארוכים עד שעמום. כשיצאתי מתוכה היינו פונים כל אחד לענייניו, כאילו מה שקרה זה עתה היה לא יותר מחיטוט בקיסם בין שיניים. כך מצאתי את הדפים; הם היו מונחים מאחוריה, על מסעד המיטה. היא קמה, אני חושב שגיהקה, אני פיהקתי, וכשפקחתי את עיני – הם היו שם.
והושטתי יד.
וראיתי:

"חוֹרחֶה", מאת מריה קוֹדָמָה.

מריה קוֹדָמָה הכירה את בורחס בהרצאה שנשא על הספרות האיסלנדית. היא היתה למזכירתו, ומאוחר יותר – לאשתו. כשהתעוור, הקלידה את מילותיו עבורו. הדפים שמצאתי היו תרגום מספרדית לעברית של חמש התחלות של סיפורים שבורחס הכתיב לה ולא הספיק לסיים. אביה של הבחורה היה מתרגם, וכתב היד הזה הוגש לו מטעם הוצאת הספרים ("רסלינג", נדמה לי), ולה העביר אותו כדי שתגיה, כך הסבירה לי. ההשתאות הזו, שבגילוי טקסט חדש של בורחס, היתה משהו שכלל לא ציפיתי לחוות תחת קורת הגג הסתמית הזו. ביקשתי ממנה לעיין בדפים. היא הסכימה.
היו בהם, כאמור, חמש התחלות, שנעו בין פסקה בודדה לשלושה עמודים כל אחת, ועוד הקדמה, שבה מסבירה מריה קוֹדָמָה שהחליטה לפרסם את הכתבים הללו דווקא בגלל משהו 'מיסטי', לדבריה, שגילתה בהם: מתברר שבסדר מסוים, צירוף כל האותיות הראשונות של כל אחת מן ההתחלות יוצר את השם "Jorge", חצי משמו הפרטי של בורחס. במקור הספרדי, המילים הן Jueves (יום חמישי), Ocho (שמונה), Realidad (מציאות), Gran (גדול), ו-Esta (זו). בתרגום לעברית, למרבה הפלא, נפלו כמה התאמות: "חמישי", "ודאי", "ראי", "חשוב", ו"הדבר". בין אם בורחס התכוון לכך ובין אם לא, ההתלהבות הקַבָּלית שהוריש לאשתו הצליחה להעלות בי חיוך.
קוֹדָמָה מספרת שערכה את חמש ההתחלות כך שיהיה אפשר לקרוא את כולן כרצף אחד (אך שלא בגלל זה ציינה את עצמה כמחברת; את זה עשתה כי לא רצתה לפרסם תחת שמו של בעלה דבר-מה שהוא עצמו לא מצא אותו ראוי לפרסום): כל שהיה עליה לעשות הוא לקרוא לדמות הראשית בכל אחת מהן באותו השם.
התוצאה היתה מרהיבה: תחושת סחרחורת נעימה של עמידה על פי תהום. אָלֶחַנדרוֹ בּיבַּר (זה השם שבחרה) מתגלגל אל זמנים אחרים, אל אופי אחר, אל סביבות אחרות, ומנסה להתחיל מחדש שלא כעצמו – אך לא מצליח לברוח משמו, ואולי לא מצליח לברוח מלהיכתב. זהו ההישג האמיתי של קוֹדָמָה: מתוך התחלות קטועות ודמות תלושה, התגשם פתאום פחד שלם מפני הקֵץ, של אדם אחד: בורחס.
לא יכולתי לקחת אתי את כתב היד הזה, שטרם פורסם; כוס הקפה שלנו נזנחה עוד לפני כן. כן הספקתי להעתיק על נייר טואלט את תחילת הסיפור השלישי, הקצר מכולם. הוא מעציב אותי בכל פעם שאני קורא בו, אולי בגלל תוכנו, אולי בגלל זמניות הנייר, אולי בגלל גיהוקה של הבחורה – ואולי משום ששוב לא אקרא בורחס חדש לעולם:
"'ראי לעולם לא יכול לשקף מציאות', מצא את עצמו חושב בצלילות מפתיעה, 'בשל קרבתו המתעתעת למאפייניה החיצוניים.' אלחנדרו בּיבַּר הביט בהיפוכה של דמותו, התלויה על החבל, בקסרקטין. המראָה היתה תלויה בחדרו של מפקד המשמר. הוא ידע שזהו המראֶה האחרון שיראה, בטרם ינפח את נשמתו. בעוד טיפת חייו האחרונה נסחטת ממנו בעוויתות מייסרות, והחבל המתהדק מחתך בצווארו, הוא אימץ את שפתיו וחייך. כך רצה להיפרד מן העולם. אך דמותו שבמראה"–

(מתוך כתב העת "אורות", גליון "בורחס". ערכה: טל ניצן.)

6 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

מסעדת FICCIONES ברחוב אחד-העם

אתה לא נכנס למסעדה הזו אף פעם, כיוון שאין לה כניסה ממשית. אתה הולך ברחוב אחד העם ומקווה. לפעמים ליד אלנבי, לפעמים ליד החשמונאים. ופתאום אתה בפנים.
הסעודה הראשונה לכל אורח היא פשוטה, תמיד: לחם שחור וריבת אוכמניות. כוס מים קרים. אחרי שהצלחת מפונה, מגיע אחד המלצרים ומתיישב אתך, ומשוחח. הוא שואל אותך על חייך, על ילדותך. על אביך ועל אמך, על תשוקותיך. יש מלצרים המספרים גם על עצמם, יש המקשיבים בלבד. המלצרית שלי סיפרה לי שני דברים: שמה אִיסָבֶּל, והיא איבדה את מאור עיניה בגיל שנה.
הבטתי בעיניה המתות. הן היו חומות ושובבות, ודומה היה שהיא מסתכלת ממש אל תוך עיני שלי, כאילו ראתה. שאלתי אותה אם היא זוכרת את העולם, אם נשארה במוחה איזו תמונה מהגיל המוקדם הזה, בטרם התעוורה, או שמוגבלות הזיכרון הורישה לה חשיכה בלבד. היא ענתה שעד לפני כמה ימים לא זכרה דבר משנת חייה הפקוחה, אבל אחרי שהגיעה אל המסעדה, הופיעה במוחה תמונה אחת, צלולה וברורה, ששינתה את חייה והסבה לה אושר בל יתואר. שאלתי מה גרם לתמונה להופיע, והיא ענתה: "האוכל."
זקפתי גבה ספקנית. נראה ששתיקתי הסגירה את פקפוקי, מאחר שהיא הוסיפה מיד: "אתה תראה," וצמרמורת עברה בי כשמיתרי קולה נשמטו לכדי לחישה, במילה האחרונה. "זה קרה כשהייתי לקוחה," אמרה. "כל המלצרים היו פעם לקוחות, וכל הלקוחות הופכים למלצרים. גם אתה."
היא קמה וחזרה אל המטבח בראש זקוף ובקו ישר.
הבטתי אחריה. כעת קשה להסביר זאת, אבל המסעדה התפוגגה סביבי לאט, ומצאתי את עצמי יושב על אחת מגדרות הבתים שמול רחוב בלפור. איסָבֶּל עדיין התרחקה ממני. ראיתי אותה עוצרת בפינת מלצ'ט ומסובבת אלי את ראשה, כמו מביטה בי. אז פנתה, ונעלמה.
למחרת צעדתי במורד הרחוב, ומחשבותי נתונות לדבר-מה לא חשוב שאבי אמר לי בערב הקודם. בעודי הופך במילים האלה, נקטעה המחשבה פתאום לכדי לובן המפה ולפני שהספקתי להבין, כבר מצאתי את עצמי יושב אל אחד משולחנות המסעדה.
איסָבֶּל חייכה אלי.
"עכשיו תאכל את ארוחת חייך," אמרה בפשטות.
התרווחתי על הכיסא הרך, בעוד היא מוזגת לי כוס מים. כשסיימה, קירבתי את הכוס לשפתי ולגמתי לגימה זהירה. טעם המים היה רגיל. לגמתי בשנית, ואז קרה דבר מוזר: המים דיברו אלי; מתוך גופי, אל תוך גופי, לחשו לדמי טיפות חמלה בשפת הגשם. התחושה היתה עזה ומפתיעה כל כך, שהתחלתי לבכות. דמעותי היו צהבהבות, עכורות. בכיתי בלי קול, בדממה משתאית, עוד ועוד, עד שהדמעות נצטללו מתוכנן המרובב, וזלגו על לחיי פשוטות וצרופות. הרגשתי קל, טהור – ורעֵב, כפי שלא הייתי מעולם.
איסָבֶּל הניחה על השולחן צלחת מרק סמיך והושיטה לי כף. נטלתי את הכף וידה של איסָבֶּל נגעה בי. ידה היתה רכה וגמישה, והודיתי בלבי על שאינה יכולה לראות את ניד ראשי, הנכלם למגעה.
טעמתי מהמרק, וחיכי נרעד. טעם כזה לא טעמתי מימי, טעם חדש, שאפילו לא הזכיר דבר שכבר הכרתי. לוּ הייתי צריך לקרוא לו בשם, כגון מתוק, מר, חמוץ ומלוח, היתה המילה חייבת להכיל תנועות בלבד, ללא עיצורים. עם כל כף הלכה מחשבתי והתערפלה, ותמונות משונות עלו בי: אני הולך מבלי לזוז, אני ישן, ואין איש ישן בעולם מלבדי, אני מתחתן, לא עם אשה, לא נוכח בטקס חתונה – אלא כפועַל טהור: כפי שאדם רץ ממקום למקום, כך התחתנתי ממקום למקום, מכף לכף, מלגימה ללגימה. ולא נותרו בי הגנות, והייתי המילים שאבא אמר לי באותו ערב, שהתהפכו בי, וסתמיותן, ומשמעותן.
למנה העיקרית, הגישה לי איסָבֶּל את עצמה.
תחילה, שפתיה. טעמן מתמוסס בפי, נחירי משלימים את רכותן בריח שערה, מדושני עונג. ואז נכנע גם צווארה לנשיקות רעבוני, ולשד העצמות של כתפיה מפריח ניחוח מגרה מאין כמוהו, ואני טועם ממנה, מעורה, מעיוורונה וממחשבותיה, ואינני אלא נקבובית גדולה של טעם מפכה, והיא אינה אלא נאכלת בפי, היא ממלאת אותי, היא כולי. אני רואה עצמי מתוך עיניה, את צלליתי, את תשוקותי, עכשיו ומעודי, את כל חיי.
חשיכה נפלה עלי, ולא ידעתי אם אני עצמי עוד. אולי אני אינני כלל.
לקוח מתיישב במסעדה. ועוד לפני שהוא מרים את מבטו מפת הלחם המתוקה וכוס המים הקרים, נרקמת במוחי תמונת הקינוח שלי, רגע של ילדוּת פקוחה, בת שנה: חלב מתוק משד אמי אני יונקת.
אני שומעת שהלקוח נושא אלי את עיניו.
עכשיו אשב ואתמסר לו.

(מתוך כתב העת "אורות", גליון "בורחס". ערכה: טל ניצן.)

4 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות