אנטי סדנא לחשיבה על כתיבה

האנטי סדנא לחשיבה על כתיבה צמחה מתוך מיאוס בסדנאות המצויות כיום שם בחוץ, אלו שמנסות ללמד איך לכתוב "נכון", כאילו יש דבר כזה. הנה כמה שאלות: 1) נכון שיש כתיבה "נכונה" שהובילה ליצירות מחורבנות? נכון. 2) נכון שיש כתיבה "פגומה" שהובילה ליצירות מופת? נכון. 3) נכון שאין סופר\תסריטאי\במאי\יוצר\אמן אחד גדול באמת שיצא מן הסדנאות האלה ושרף את העולם? נכון גם נכון. אז בואו ללמוד מה חשוב באמת. בואו לפתח חשיבה עצמאית אמיתית על כתיבה, להבין מה עשו לפניכם ואיך לקשר בין זה לבין הדבר המיוחד הזה, השונה כל כך, שנקרא אתם.

סוגיות שיעלו במהלך הסדנא:
היררכיה של כתיבה – המחבר המובלע, סוגי מספרים, דמויות, גיבורים, הסופר, הקהל.
סוגי קריאה – סימפטומטית, אדפטטיבית, מכוונת.
הקריאה כמכשיר כתיבה.
ההבדלים בין קולנוע, ספרות ושירה – והקשרים ביניהם.
הומור – מהו צחוק? איך מייצרים הומור?
ההבדל בין בניית סיפור ליצירת עולם ספרותי.
אומץ וכנות בכתיבה, לעומת חשיפה ובוטות.

טקסטים שנטפל בהם:
פרוזה של חנוך לוין
פרשת קין והבל
דון קיחוטה
הגמל המעופף ודבשת הזהב של אהרן מגד
סוף דבר של יעקב שבתאי
ספר יוסף של יואל הופמן
הגלגול של קפקא
הבחילה של סארטר
סיפורי בורחס
סרטי קובריק
קלוז אפ של עבאס קיארוסטמי
הסנדק 1
בלייד ראנר
מונטי פיית'ון והגביע הקדוש
הקרקס המעופף של מונטי פיית'ון
לואי סיקיי
שירי נתן זך
שירי דנה אמיר
שירי קורט שוויטרס
הייקו יפני

הסדנא בת 6 מפגשים של כשעתיים כל אחד ומתרחשת במיזנטרופ, חלל עבודה אורבני, פרישמן 43 ת"א. עלי אפשר לקרוא כאן. מחזור ג' נפתח ב-4 באוגוסט. המחיר: 1000 לראש. כתבו אלי (ai@idoangel.com) לפרטים והרשמה – מספר המקומות מוגבל.

7 יולי, 2014|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

הסיפור של "הסיפור של מיכאל"

סופסוף: "הסיפור של מיכאל" יצא לאור, והחל מיום ראשון אפשר להשיג אותו בחנויות הספרים. כמובטח, הנה גם הטריילר לספר. על האנימציה אמון אבי עופר, ועל המוסיקה ועיצוב הפסקול ניר גדסי.

כתבתי את הרומן הזה, הראשון שלי, בשנת 2008. רובו נכתב ב"פועה", לא רחוק מהבית שלי ביפו, על הבר. לברמן (בהרבה מהפעמים) קראו מיכאל. אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, האיצה בי מירי שחם, שאני חב לה תודה ענקית, ועודדה אותי לעשות משהו עם כתב היד. התלבטתי, ולבסוף החלטתי (ברוב חוצפתי) לשלוח מייל לשרי גוטמן, המו"ל והעורכת הראשית של הוצאת "אחוזת בית", ואליו צרפתי שלושה פרקים מהרומן. כתבתי כך:

המשך…

30 ינואר, 2010|קטגוריות: ספרים|תגיות:|0 תגובות

תכתוב

היא אמרה לי, "אם אתה רוצה לזיין אותי, תכתוב."
לא הבנתי. הרי אני מזיין אותה. אני כותב. מה הטעם לקשר בין הדברים?
אך היא התעקשה. "זהו," אמרה. "מעכשיו, אם לא תכתוב, לא תזיין אותי."
צחקתי. כבר באותו הערב כתבתי לה סיפור קצר ומשעשע על זוג זקנים שהיו יחד מאז נערותם, וכעת מתים להיפטר זה מזה כדי לטעום ולו רק פעם אחת ויחידה טעמה של אהבה אחרת. כל אחד מהם מנסה לגרום למותו המיוחל של אהובו בדרכים משונות ומצחיקות, עד באחד הנסיונות לרצוח את אשתו מת הבעל מהתקף לב. עצב נורא עוטף את הזקנה האומללה כשהיא מוצאת את גופתו. היא לא הייתה מוכנה להיפרד מאהובה.
היא לא אהבה את הסיפור.
"זה מאולץ," אמרה לי. "זה מחושב ומרוחק. אני רוצה שתכתוב את עצמך. אבל בגלל שזאת הפעם הראשונה, אני אמצוץ לך."
למחרת כתבתי על סוֹפר. הוא כותב על זוג זקנים כדי להזדיין עם בת-זוגו, אך אינו מצליח לספק את רצונה של בת-הזוג ולכן כותב על סופר אחר שכותב על זוג זקנים כדי להזדיין עם בת-זוגו. כך שמונה פעמים של מעגלים פנימיים. בכל מעגל היה הסופר שונה במעט. גם הזקנים היו אחרים. פעם מתה האישה, פעם שניהם. פעם הסופר צלח את משימתו. הדיאלוג בינו לבין בת-הזוג היה תקיף ומלוכלך, או שהיה מצחיק, או מלא בדידות וגס. פעם הורתה הזקנה לבעלה לכתוב אם הוא רוצה להזדיין. הסיפור נגמר כשהסופר מגיש לבת-הזוג את הסיפור שלו. היא קוראת את כולו, ומתמסרת לו.
גם את הסיפור הזה לא אהבה.
"אל תכתוב מה שקורה לך. תכתוב אותך," אמרה, וסובבה אלי כתף.
עשרים ושניים ימים שלא שכבנו. כל מה שכתבתי רק איכזב אותה. כתבתי על פחדיי. על מכאובי ליבי. על אבי, על אמי, על סופרים ועל זונות, על אהבות כוזבות, על מחסנים בדרום העיר המלאים בעצבות ועל נשים וגברים הפורצים אליהם כדי להתמסטל. כתבתי על סוף העולם, על התשוקה שלי אליה, כתבתי על כמה כואבים לי מפרקי היד מרוב כתיבה. אתמול הגשתי לה דף ריק ומלמלתי לעברה בקול חרמן, "הנה הסיפור על מילותיי, שנתכלו." היא חייכה אלי ונשקה למפרקי היד שלי.
"אני רוצה לשכב איתך," אמרתי.
"תכתוב," אמרה, "על עצמך."
"את לא רוצה אותי?" שאלתי.
"זה בדיוק מה שאני רוצה," אמרה.
לא נותר לי כוח אפילו לאונן. סגרתי מאחוריי את דלת הדירה והתיישבתי על המדרגות. כך ישבתי עד שקיעת השמש. ופתאום הבנתי מה עלי לכתוב.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. היא צפתה בטלוויזיה בסלון. הלכתי לחדר השינה. הוצאתי דף ועט.
כשסיימתי, הנחתי מולה את הדף. היא הזיזה באיטיות את ראשה מן הטלוויזיה, ורק אז צירפה את מבטה. היא הרימה את הדף מול עיניה.
"הוא עוזב אותה," אמרה כשסיימה.
"אני עוזב אותך," אמרתי.
היא הנהנה. עמדנו כך, מביטים זה בזה מספר דקות, כמו לזכר היותנו. ואז הושיטה את ידה אל חולצתה והתפשטה. ואני הסתובבתי, לקחתי את מפתחות האוטו ונסעתי אל המחסנים בדרום העיר, להתמסטל.

10 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

אולי יקראו לו 'יואל האמיץ'?

ביום ראשון שלפני שבוע ישבתי משועמם בביתי, כשפתאום התעורר בי צורך חזק לרדת אל הירקן שבפינת הרחוב ולקנות גויאבה. דווקא גויאבה, מכל הפירות… ורק אחת רציתי, רק כדי לספק את היצר הרגעי הבלתי מוסבר הזה לנגיסה רכה בפרי הלבנבן המתקתק.
וכך, נחוש בדעתי, קמתי מהר מדי מהספה וחטפתי מכה חזקה בברך מפינת שולחן הסלון. החנקתי צעקה (הרגל מגונה; מה יותר נכון לעשות מאשר לצעוק, כשכואב?) וירדתי אל הרחוב.
כנראה המכה השכיחה ממני את הצורך הראשוני והמדויק הזה, לאכול גויאבה. מצאתי את עצמי צולע לעבר הסופר-סל, שהיה רחוק שלושה וחצי רחובות מביתי, שם קניתי ירקות למרק, לחם, גבינה, שלוש חבילות במבה ואבקת כביסה.
אני אפילו לא זוכר אם היו שם גויאבות.
חלפו מספר ימים, אבל הברך שלי התעקשה להמשיך לכאוב. כמו ילד מפונק שמושך בשולי המכנסיים של אבא שלו כדי שיקנה לו משהו מאד יקר ולא נחוץ, כך סירב הכאב להרפות ממני. ואני התעלמתי ממנו ודחיתי את קריאותיו… עד שיום אחד נכנעתי, והקשבתי לו.
וכך נוצר הסיפור הזה.
וכמו בכל סיפור, שלעולם אי אפשר לדעת אם כל מה שכתוב בו הוא אמת, אולי בכלל לא רציתי לאכול גויאבה. אולי אפילו לא חטפתי מכה בברך מפינת השולחן (המרגיזה!). אולי הספר הזה נולד במקרה בכלל, תוך כדי נסיעה במכונית מאנשהו להיכנשהו, או בהמתנה בסניף הדואר… ואולי הוא לא נולד עדיין, וכל מה שיש ממנו הוא את המילה האחרונה, הנכתבת-נקראת, חדשה בכל פעם? אולי דווקא אני, הסופר שמעיד על עצמו שעשה כך וכך מבלי שיהיה פה מי שיוכל לסתור את דבריו – אולי דווקא אני הוא המומצא, ויואל, גיבור הסיפור, המתכונן בזה הרגע בהתרגשות להפיכת הדף, מכין את חיוכו הפשוט, גופו נדרך כאצן לפני יריית הפתיחה – אולי הוא האמיתי מבין שנינו?
אולי.
כך או כך, קוראים יקרים: הגיע הזמן להתחיל.

פתח הדבר מתוך ספר הנוער שכתבתי, "אולי יקראו לו 'יואל האמיץ'?", הוצאת סער.

ביקורת אפשר לקרוא כאן.

לקנות את הספר אפשר כאן.

6 ינואר, 2010|קטגוריות: ספרים|תגיות:|0 תגובות