אנטי סדנא לחשיבה על כתיבה

האנטי סדנא לחשיבה על כתיבה צמחה מתוך מיאוס בסדנאות המצויות כיום שם בחוץ, אלו שמנסות ללמד איך לכתוב "נכון", כאילו יש דבר כזה. הנה כמה שאלות: 1) נכון שיש כתיבה "נכונה" שהובילה ליצירות מחורבנות? נכון. 2) נכון שיש כתיבה "פגומה" שהובילה ליצירות מופת? נכון. 3) נכון שאין סופר\תסריטאי\במאי\יוצר\אמן אחד גדול באמת שיצא מן הסדנאות האלה ושרף את העולם? נכון גם נכון. אז בואו ללמוד מה חשוב באמת. בואו לפתח חשיבה עצמאית אמיתית על כתיבה, להבין מה עשו לפניכם ואיך לקשר בין זה לבין הדבר המיוחד הזה, השונה כל כך, שנקרא אתם.

סוגיות שיעלו במהלך הסדנא:
היררכיה של כתיבה – המחבר המובלע, סוגי מספרים, דמויות, גיבורים, הסופר, הקהל.
סוגי קריאה – סימפטומטית, אדפטטיבית, מכוונת.
הקריאה כמכשיר כתיבה.
ההבדלים בין קולנוע, ספרות ושירה – והקשרים ביניהם.
הומור – מהו צחוק? איך מייצרים הומור?
ההבדל בין בניית סיפור ליצירת עולם ספרותי.
אומץ וכנות בכתיבה, לעומת חשיפה ובוטות.

טקסטים שנטפל בהם:
פרוזה של חנוך לוין
פרשת קין והבל
דון קיחוטה
הגמל המעופף ודבשת הזהב של אהרן מגד
סוף דבר של יעקב שבתאי
ספר יוסף של יואל הופמן
הגלגול של קפקא
הבחילה של סארטר
סיפורי בורחס
סרטי קובריק
קלוז אפ של עבאס קיארוסטמי
הסנדק 1
בלייד ראנר
מונטי פיית'ון והגביע הקדוש
הקרקס המעופף של מונטי פיית'ון
לואי סיקיי
שירי נתן זך
שירי דנה אמיר
שירי קורט שוויטרס
הייקו יפני

הסדנא בת 6 מפגשים של כשעתיים כל אחד ומתרחשת במיזנטרופ, חלל עבודה אורבני, פרישמן 43 ת"א. עלי אפשר לקרוא כאן. מחזור ג' נפתח ב-4 באוגוסט. המחיר: 1000 לראש. כתבו אלי (ai@idoangel.com) לפרטים והרשמה – מספר המקומות מוגבל.

7 יולי, 2014|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

סרטו של דורון נחמיאס: "הורי, סיפור אהבה"

הלכתי לסרט הזה לא בגלל הקרבה מעוררת הפלצוּת של סיפור החיים של גיבורו אל סיפורי שלי, ולא בגלל החיבה היתרה שלי לסרטים מוקומנטריים; אפילו לא שמעתי עליו לפני שהתישבתי על הכסא בשורה האחרונה של אולם הקולנוע. הלכתי כי לא יכולתי יותר לשמוע אותה מדברת. ולא יכולתי לשמוע אותה מדברת לא כי אמרה דברים סרי טעם, אלא כי אמרה את האמת; זו היתה אמת כל כך שלמה ומדויקת, שקליפות הגרעינים על הרצפה החלו להחמיר את מבטן כלפי, ואני ראיתי איך עץ האיקליפטוס עומד עוד רגע להדיר מעיני ערות, להדיר מלבי אותה, אם היא לא תפסיק לדבר. אוטובוס עבר, עם פרסומת. הלכנו.
דורון נחמיאס, סטודנט שנה א' לקולנוע בסם שפיגל, קיבל תרגיל מהמורה שלו לבמוי-דוקומנטרי. שם התרגיל: "הורי – סיפור אהבה". הוריו של נחמיאס, מסתבר, הם לא סיפור אהבה בכלל. הם התגרשו כשהיה בן שנה וחצי (שלי התגרשו כשהייתי בן ארבע), אביו נישא אחרי שנתיים למישהי שהוא חי איתה עד היום, ואמו נותרה לבד (גם אבי נשוי בשנית, גם אמי אינה). שנינו, עדיין, בנים יחידים. נחמיאס גרוש, כמוני. לו שתי בנות, לי בן. שנינו למדנו קולנוע; אני עשיתי את זה בגיל 22, הוא עושה את זה בגיל 34.
נחמיאס הרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם השדים שתרגיל שכזה מזמן לו מצד משפחתו, והחליט להתחמק באלגנטיות – לא מהתרגיל, אלא מהאמת: הוא כתב להם תסריט, וקיווה לצלם אותו בצורה מספיק משכנעת כדי לקבל ציון "עובר". הבעיה של נחמיאס היתה, שהמצלמה חשפה דברים שלא ציפה להם. הבעיה שלי היתה, שהסיפור הפיקטיבי שניסה להכתיב להם, הוא הסיפור האמיתי שלי.
הסרט – הוא הפך להיות כזה, בצעד חריג של מנהלי סם שפיגל – מוקרן עכשיו בפסטיבלים ברחבי העולם, והוא מרהיב ביופיו. האסתטיות מחרידה: צילומים איומים, עריכה בעייתית. אבל האפקט נדיר: המצלמה מראה את נחמיאס עומד מול משפחתו ומנסה לגרום להם לשקר, בעוד האמת שלו נחשפת לאט. ואני, שרציתי לברוח מהאמת של השיחה שלפני הסרט, נקלעתי אל המראה המבהילה הזו, שבה דווקא השקר המתנפץ על המסך, הוא עצמו, חומריו, הם מרכיביה של האמת שלי. למשל, נחמיאס מנסה להצחיק עם דוד בשם שלמה (כך הסרט מתחיל), שמדבר כל כך מהר שאי אפשר להבין מה אומר. זה דוד דויד שלי, בעלה של אחותה של אמי, רחלה. דוד שלמה הוא ה"מקהלה היוונית" של הסרט של נחמיאס, הוא קול ההגיון שבא להסביר מה קרה בסצנה האחרונה ולחבר את פיסות העלילה, כמספר חיצוני שבא להטיף את מוסר היצירה אל הצופה. זה גאוני, כיוון שלא מבינים אף מילה שהוא מוציא מפיו. אצל דוד דויד שלי, חוסר הבהירות מגיע מעייפות ירושלמית, הנאבקת בצורך לומר משהו על כל דבר שרק קורה. כיוון שהעייפות היא כרונית, וכיוון שהמבטא הירושלמי הוא כה חד עד שהשפה נשמעת זרה לחלוטין, נוצר מצב שבו תחילתה של כל מילה היא נחרצת, ענין מתעורר במאזין לשמע ההברה הראשונה הבלתי נתפסת, אך הנחושה – אבל סוף המילה מתמלמל לכדי נמנום, המרגיש כנשיית חוסר התכלית. מאד מצחיק לראות אנשים שדוד דויד מדבר איתם: הבעת פניהם מתחלפת ללא הרף.
נחמיאס מנסה להכתיב לאמו להתנהג בדיוק כמו שאמי מתנהגת באמת: עוברת דירות סדרתית, המדברת בקול רם על אנשים מאחורי גבם, שמכשירי החשמל המשוכללים שבביתה אף פעם לא עובדים (ולכולם היא קוראת "רדיו"), ושהיא, איך לא, פסיכולוגית. אביו פנסיונר שעבר עשיר של נצחונות בחידוני טריוויה עומד מאחוריו, והוא מצוי בנסיון מתמיד לשחזר את גדולתו. נחמיאס מפברק את העובדה שהוא עצמו מתגרש בדיוק בזמן צילומי הסרט. אמו, במהלך הצילומים, עוברת שלוש דירות. אביו מתכונן להשתתפות הראשונה מזה זמן רב בחידון טריוויה גדול בטלויזיה ("מי רוצה להיות מיליונר?" נדמה לי). בעוד הקהל מתרגש מהמוקומנטרי שהפך לדוקומנטרי (שלושה עשר טייקים של אביו של נחמיאס מנסה לומר את השורה: "מצאתי חניה טובה ברחוב נחום", אחרי שנחמיאס מספר לו על מישהי חדשה שהוא יוצא איתה), בעוד שיתוף הפעולה האוהב שמשפחתו של נחמיאס מרעיפה עליו מתנגש בציניות אליה הוא מנסה לגרור אותם, בעוד הוא נכנע אל הקרבה הזו, המפילה בריקדה אחר בריקדה של מחסומים רגשיים – בטני הלכה והתהפכה, מהדוקומנטרי שהפך להיות המוקומנטרי על חיי.
אחרי הסצנה שבו אמא של נחמיאס מקבלת כביכול התקף אולקוס באמצע הלילה, והוא מטפל בה, מנקה את הדם והצואה מגופה הערום, וכועס על כך שאין לה איש שיעשה זאת במקומו (הסצנה נשברת בבכי אמיתי של האמא, שאמורה לשחק מעולפת) – יצאתי מהאולם ונעלתי את גרוני הנחנק בשירותים.
כשחזרתי, דוד שלמה סיפר מבלי שאיש יבין על אבא של נחמיאס, שמעולם לא חיבק אותו, או אמר לו שהוא אוהב אותו. אתה רואה את הסצנה הזו, ולא יכול שלא לצחוק. אתה הופך, בתור קהל, ללא מובן בדיוק כמו דויד, כלומר שלמה, והבעות פניך מתחלפות, והלב מבקש להמלט.
ואז, אשתו של אביו של נחמיאס מתקשרת לומר לו, יום אחד (ומה שמבריק הוא שאתה כבר לא יודע אם זה אמיתי, או מבוים): "אבא מזמין אותך למשחק באולינג." נחמיאס מספר למצלמה שהוא מתרגש לקראת המפגש. מצפה לרגע הגברי הזה של שניהם, לבד, מול חיילי הפלסטיק, נאבקים להפילם. מסתבר שהאב זכה בזוג כרטיסים למשחק בודד באחד מחידוני הטריוויה ברדיו, ולמרות שהוא לא יודע לשחק, הזמין את הבן מחמת ההתקמצנות על בזבוז הפרס (נחמיאס, לאורך הסרט, מעביר באופן מצמרר את האנלוגיה הזו בין קמצנות לכסף לקמצנות רגשית. למשל, הוא נזכר ברגע שבו סיפר לאביו שהוא מתחתן. תגובת האב: "מוקדם מדי". ואז ברגע שסיפר לו על הולדת הבת הראשונה. תגובת האב: "מוקדם מדי". ואז, הולדתה של השניה. תגובת האב: "יופי! לא נצטרך לזרוק את כסא האוכל של הגדולה"). לפני המפגש, נחמיאס מקבל טלפון נוסף (שוב, לא ברור אם זה מבוים או לא) מאשתו של האב, שאומרת: "רק תדע, שאבא שלך מפחד למות", וכך שולחת אותו לפגוש את אביו בבאולינג של אבן-גבירול, בשלוש בצהריים של יום חול חמסיני. הסצנה מרהיבה. אין בה מילים; הם נפגשים, נועלים את נעלי הבאולינג, אביו של נחמיאס זורק את כל הכדורים אל התעלה (אף חייל לא נופל) ובתום שבע דקות של משחק, אומר: "תודה, היה נחמד", חולץ את נעליו, והולך. נחמיאס רץ אחריו, תופס אותו בחניה, ואומר לו: "אני מכיר פסיכולוגים שיכולים לעזור לך עם זה". האבא לא מגיב. נחמיאס אומר לו: "לא תצטרך לדבר, זו שיטת טיפול קוגניטיבית-ביהביוריסטית." האב שותק. נחמיאס מספר לו על שיחת הטלפון של אשתו של האב טרום המשחק, ורק אז האב, תוך כדי שהוא מתניע את מכוניתו, פולט: "רק אם מקבלים החזר מקופת חולים", ונוסע.
בסוף הסרט, משתחווים כל ה"שחקנים" יחד, כמו בהצגה, לקול מחיאות כפיים מזויפות. התחושה מעורבת: משפחתיות, אהבה, שקר, אין מוצא. והאורות נדלקים.

*

מוקדם בבוקר שלמחרת, קמתי ממיטתה של הבחורה בשקט. הייתי בביתה, גופה היה מונח על המיטה לידי, וידעתי שהיא כבר לא פה. התלבשתי ויצאתי, ובין הקומה הראשונה לשניה, בחדר המדרגות, התקשרתי לאבא לספר לו על הסרט. הוא אמר: "אני הולך להביא עיתון". ואז, אחרי שניה, הוסיף: "חכה".
כשחזר (שמעתי שהוא חוזר), אמר בקול רם (אולי מדי): "אין פה כזה סרט". ואני אמרתי: "נכון". והוא אמר, בקול רגיל: "אין איש כזה, דורון נחמיאס". ואמרתי: "נכון". ואז שתקנו. והוא אמר: "אני אבוא ביום שבת לראות את הנכדות". ואני שתקתי. והוא אמר: "להתראות, עידודו".

10 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

מות קין

השוט הפותח של הסרט הקצר הראשון שלי, משנת 2001. זהו סרט ללא מילים שמציג את סיפור הרצח הראשון מזוית פרוידיאנית.

את הסרט המלא אפשר להוריד כאן (קליק ימני ושמירה).

4 ינואר, 2010|קטגוריות: מדיה|תגיות:|0 תגובות