עידו אנג'ל
סופסוף: "הסיפור של מיכאל" יצא לאור, והחל מיום ראשון אפשר להשיג אותו בחנויות הספרים. כמובטח, הנה גם הטריילר לספר. על האנימציה אמון אבי עופר, ועל המוסיקה ועיצוב הפסקול ניר גדסי. כתבתי את הרומן הזה, הראשון שלי, בשנת 2008. רובו נכתב ב"פועה", לא רחוק מהבית שלי ביפו, על הבר. לברמן (בהרבה מהפעמים) קראו מיכאל. אחרי שסיימתי [...]
בסיפור הזה יהיה רצח. רק רצח. לא תהיינה דמויות, לא יהיו מקומות. אולי אפילו לא יהיה סיפור. רק תיאור אחד נמשך של איש נרצח. גם האיש לא יהיה. לא יהיה לו שם, או עבר כלשהו. מניעיו של הרוצח ישארו עלומים. גם לא יהיה בלש שיצוד אותו: רק רצח. וסופר. הוא יושב במיטתו. תחת מרפקו הימני [...]
הלכתי לסרט הזה לא בגלל הקרבה מעוררת הפלצוּת של סיפור החיים של גיבורו אל סיפורי שלי, ולא בגלל החיבה היתרה שלי לסרטים מוקומנטריים; אפילו לא שמעתי עליו לפני שהתישבתי על הכסא בשורה האחרונה של אולם הקולנוע. הלכתי כי לא יכולתי יותר לשמוע אותה מדברת. ולא יכולתי לשמוע אותה מדברת לא כי אמרה דברים סרי טעם, [...]
בשנת 1974, פרסם הסופר ראובן צבי את ספרו הראשון והאחרון: "תום פרק". צבי, אשר הגן על פרטיותו בחרוף נפש (למרות שלא היה על מה להגן ממש; שגרת יומו היתה פשוטה ומשעממת), הורה למו"ל שלו לפרסם בציבור ששמו של הסופר, דהיינו "ראובן צבי", הנו פסבדונים. בדרך מחוכמת זו קיווה צבי להמלט מעין התקשורת ובעיקר לא להצטרך [...]
למרבה האירוניה מצאתי את החוברת הזו (אי אפשר לקרוא לזה חוברת אפילו – את הדפים האלה) בדירתה של אחת שלא היה בינה וביני סוף. לא משום שהמשכנו, אלא כי ההתחלה מעולם לא התגבשה לכדי אמצע, וגם לא נגדעה לסיום. כוס קפה חצי שתויה והקפה מתעפש בה, מיותם. ההתחלה שלנו ארכה חודש, במהלכו היא אף פעם [...]
אתה לא נכנס למסעדה הזו אף פעם, כיוון שאין לה כניסה ממשית. אתה הולך ברחוב אחד העם ומקווה. לפעמים ליד אלנבי, לפעמים ליד החשמונאים. ופתאום אתה בפנים. הסעודה הראשונה לכל אורח היא פשוטה, תמיד: לחם שחור וריבת אוכמניות. כוס מים קרים. אחרי שהצלחת מפונה, מגיע אחד המלצרים ומתיישב אתך, ומשוחח. הוא שואל אותך על חייך, [...]
