האנטי סדנא מתארחת ברפובליקה הספרותית

האנטי סדנה קמה מתוך תחושת מיאוס. המיינסטרים הולך ומתרחב עד שנדמה שהוא נמצא בכל. בפוליטיקה. במערכות יחסים. בכלכלה. כמובן שבתרבות ובאמנות. זו כמעט דת חדשה, שטורפת לקרבה עוד ועוד מאמינים. לפעמים נדמה אפילו שהאלטרנטיבי הולך והופך אט אט ל”אלטרנטיבי”, כלומר נכנס לאיזה תלם מקובל של התרסה, לתבנית שאנחנו יכולים לזהות בקלות שהיא “שונה” ובכך לפטור את עצמנו מבחינה מעמיקה ואמתית שלה ושל תכניה. כולנו היפסטרים. לחיי כולנו מנביטות זקן (במובן המטפורי, כמובן). משקפי אפס גסות ממסגרות את המבטים האינטלקטואליים האדישים הפורצים בזה אחר זה מעינינו. כולנו אינדיבידואלים! 

(להמשך קריאה – כאן.)

2015-12-16T01:03:14+00:00 22 אוקטובר, 2014|קטגוריות: שונות|0 תגובות

אנטי סדנא לחשיבה על כתיבה

האנטי סדנא לחשיבה על כתיבה צמחה מתוך מיאוס בסדנאות המצויות כיום שם בחוץ, אלו שמנסות ללמד איך לכתוב “נכון”, כאילו יש דבר כזה. הנה כמה שאלות: 1) נכון שיש כתיבה “נכונה” שהובילה ליצירות מחורבנות? נכון. 2) נכון שיש כתיבה “פגומה” שהובילה ליצירות מופת? נכון. 3) נכון שאין סופר\תסריטאי\במאי\יוצר\אמן אחד גדול באמת שיצא מן הסדנאות האלה ושרף את העולם? נכון גם נכון. אז בואו ללמוד מה חשוב באמת. בואו לפתח חשיבה עצמאית אמיתית על כתיבה, להבין מה עשו לפניכם ואיך לקשר בין זה לבין הדבר המיוחד הזה, השונה כל כך, שנקרא אתם.

סוגיות שיעלו במהלך הסדנא:
היררכיה של כתיבה – המחבר המובלע, סוגי מספרים, דמויות, גיבורים, הסופר, הקהל.
סוגי קריאה – סימפטומטית, אדפטטיבית, מכוונת.
הקריאה כמכשיר כתיבה.
ההבדלים בין קולנוע, ספרות ושירה – והקשרים ביניהם.
הומור – מהו צחוק? איך מייצרים הומור?
ההבדל בין בניית סיפור ליצירת עולם ספרותי.
אומץ וכנות בכתיבה, לעומת חשיפה ובוטות.

טקסטים שנטפל בהם:
פרוזה של חנוך לוין
פרשת קין והבל
דון קיחוטה
הגמל המעופף ודבשת הזהב של אהרן מגד
סוף דבר של יעקב שבתאי
ספר יוסף של יואל הופמן
הגלגול של קפקא
הבחילה של סארטר
סיפורי בורחס
סרטי קובריק
קלוז אפ של עבאס קיארוסטמי
הסנדק 1
בלייד ראנר
מונטי פיית’ון והגביע הקדוש
הקרקס המעופף של מונטי פיית’ון
לואי סיקיי
שירי נתן זך
שירי דנה אמיר
שירי קורט שוויטרס
הייקו יפני

הסדנא בת 6 מפגשים של כשעתיים כל אחד ומתרחשת במיזנטרופ, חלל עבודה אורבני, פרישמן 43 ת”א. עלי אפשר לקרוא כאן. מחזור ג’ נפתח ב-4 באוגוסט. המחיר: 1000 לראש. כתבו אלי (ai@idoangel.com) לפרטים והרשמה – מספר המקומות מוגבל.

2016-12-03T23:52:28+00:00 7 יולי, 2014|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

מה קורה למי שמרעיש במיזנטרופ?

מיזנטרופ הוקם בשנת 2010 והוא חלל העבודה השקט הראשון בישראל. זהו מקום אינטימי ומלא השראה, המתנהל בשירות עצמי ומאפשר לכל באיו להפיק את המיטב מעצמם, זמנם ותקציבם.

קהל היעד שלנו הוא פרילנסרים, עצמאיים, כותבים וסטודנטים, המבקשים:

  • לעבוד, ללמוד, לכתוב וליצור בראש שקט.
  • לקיים ישיבות עסקיות.
  • לשכור את המקום לטובת הרצאות, סדנאות, שיעורים פרטיים או הדרכות.
  • להעשיר דעת באירועים המיוחדים שאנו מקיימים מדי חודש.

קפה איכותי, תה, פירות, מים ומיני תופינים – בחינם וללא הגבלה.
שקע חשמל ליד כל עמדת עבודה.
אינטרנט במהירות 100 מגה.
שירותי משרד זמינים וזולים.

2016-12-03T23:50:33+00:00 8 ינואר, 2014|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

דארווין, ברגסון, פית’ון, סיקיי.

במאמר לעיל, כמה מחשבות שלי על שניים מאבותיי הרוחניים: חבורת מונטי פיית’ון, ולואי סיקיי. מה ההבדל ביניהם? ולמה אני אוהב את שניהם כל כך?

 

מונטי פיית'ון, לואי סיקיי

מונטי פיית’ון, לואי סיקיי

“צחוק הוא סנקציה חברתית כנגד התנהגות בלתי גמישה,” כתב הנרי ברגסון בשנת 1900 בחיבורו “הצחוק”. לפי ברגסון, החיים הם תנועה מתמשכת שמאפייניה גמישות וקלילות, והסיטואציה הקומית נובעת מאיזו תקיעות, ממקום בו התנועה הופכת בלתי אפשרית. ג’ון קליז, מגדולי הקומיקאים של המאה ה-20, מתייחס לאמירה הברגסונית בספר משונה שחיבר יחד עם פסיכיאטר בשם דר’ רובין סקינר, בשם “החיים, ואיך לשרוד אותם”. תחילה הוא מזכיר את צ’רלס דארווין, שגרס שצחוק מתרחש בסיטואציה בה מתנגשים שני מצבים או רגשות סותרים, כשהמתח ביניהם, או הנסיון לשמור על איזון ביניהם – יוצר פיצוץ. אחר כך לוקח קליז את הרעיון הלאה ומסביר את חוסר הגמישות שברגסון דיבר עליו, שמתעורר, לפי קליז, בכל עת שמישהו אוחז בדעה מסוימת, או בהתנהגות, קצת יותר זמן ממה שראוי היה לו להחזיק בה. או-אז הופכת הגישה שלו לסיטואציה למכנית, התנועה עוצרת והפוטנציאל לצחוק נזרע. כמובן שמיד עולה לראש דמותו של בזיל פולטי כדוגמא חיה לאיך קליז יישם את התיאוריה בעצמו.
אבל למה אנשים אוחזים בדעות ובהתנהגויות קצת יותר ממה שהיו אמורים? מה מקור חוסר הגמישות הזה? אולי מדובר בעצם באיזה נסיון נואש להסתיר את חולשותינו, במקום להודות בהן. קחו למשל איש שהחליק על בננה ברחוב: מה יהיה יותר מצחיק – אם זה ליצן, או אם זה ראש הממשלה? כמובן שראש הממשלה. ולמה? בגלל מסכת החשיבות שהוא עטה על עצמו רגע לפני שהחליק. ברגע ההחלקה, נופלת המסכה והחולשה, האנושיות, מתגלה. ומה החולשה הגדולה ביותר, האנושית ביותר? בעצם, מה הכי מצחיק להסתיר?

אין איך לסובב את זה: החולשה האנושית הגדולה ביותר היא הידיעה שכולנו נמות בסופו של דבר. לא משנה מה נעשה – כמה כסף נרוויח, כמה נאהב, כמה ילדים נוליד, כמה הישגים נגרוף – בעוד לא כל כך הרבה זמן כבר לא נהיה פה כדי להנות מכל אלה. עמוד התווך של קיומנו הוא הידיעה שאנחנו הולכים חסרי אונים אל סופו – ואנחנו מנסים נואשות להעניק משמעות להליכה הזאת. אה-לה קליז, כל מה שקומי הוא בעצם ההחזקה המוגזמת הזאת, העלובה, במשמעות שאינה קיימת.
מונטי פיית’ון לא ידעו שהם משנים את פני הקומדיה תוך כדי שהם עשו את זה. אבל הם כן היו חבורה של אנשים סופר אינטליגנטיים ומלומדים, והם עשו את הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לכל בן תמותה עלוב: הם בזבזו לו את הזמן. החל בפריצות מפוברקות של ה-BBC לתוך מערכונים בהכרזה של “אנו עוצרים תכנית זו כדי לעצבן אתכם ולהפוך הכול למרגיז באופן כללי,” דרך מערכון “תחרות המחבואים”, בו אנחנו עוקבים אחר המקצה השני בתחרות, שנמשך 11 שנים, חודשיים, 26 ימים, 9 שעות, 3 דקות ו-27 שניות, רק כדי להבין שמדובר בתיקו מוחלט עם המקצה הראשון ועכשיו צריך להתחיל מחדש – ועד לסרט שלם, “הגביע הקדוש”, בו במשך שעה וחצי מנסים ארתור ואביריו למצוא את הגביע רק כדי להיתפס בשנייה האחרונה בידי המשטרה, שאחד מבריוניה מכסה את המצלמה ובכך קוטע את הסרט ובעצם מביא לסופו.
בעצם, מונטי פיית’ון צחקו עלינו. הם הראו לנו את ההתנהגות הבלתי גמישה שלנו, ולא רק פילוסופית – אלא הלכה למעשה. למשל, בכך שהם שינו את הפורמט המקובל לתכנית מערכונים. ב”קרקס המעופף” לא היו פאנצ’ליינים. המערכונים, שנדמה היה שאפשר להמשיך כל אחד מהם לנצח, זלגו זה לתוך זה, בדרך כלל בעזרת קטעי האנימציה המבריקים של טרי גיליאם. פיית’ון, שבתור בריטים שחונכו ביד קשה אהבו ללעוג לסמכות, הפכו את הקהל שלהם למודע לסמכותיות שלו, לציפייה האוטוריטטיבית הזו לקבל משהו שהוא כבר מכיר ויודע מהטלוויזיה שלו. פיית’ון הפכו לנו סדרים ותסכלנו אותנו, וכשצחקנו – צחקנו על עצמנו. ולואי?
קשה למצוא דמיון בין מונטי פיית’ון ללואי סיקיי. סוג ההומור כל כך שונה. אבל כן יש קשר. ראשית, לואי גם שינה משהו בפורמט בו הוא פועל. פרק בסדרה יכול להכיל 2 או 3 סיפורים לכאורה בלי קשר זה לזה, כשהחיץ שחוצץ ביניהם, כמו האנימציה של גיליאם, הוא קטעי הסטנד-אפ של לואי. התבנית פחות חשובה, והתוכן לא מצוי במשפטים נהירים. קטעי דיאלוג שלמים יכולים להתנהל רק בחצאי משפט, כמעט כמו ג’ם ג’אזיסטי, כשלואי (שבניגוד לפיית’ונים הוא הומניסט גדול) סומך על הקהל שלו שיבין בעצמו מה הוא רצה לומר. לעומת זאת, בסטנד-אפ שלו, ההומור שלו מוקפד, כמעט פואטי. “את לא אישה אמיתית עד שמישהו יוצא מתוכך ודורך לך על החלומות,” אומר לואי במופע “Chewed Up”. זה לא ייטס או שלי, אבל זו התנסחות מוקפדת מאוד, שנשענת על שני דימויים מאוד חזקים.


שנית, לואי הוא סוג של שכלול פיית’וני (ובכך גם ברגסוני) בהתייחסות שלו לחוסר גמישות: אין אותה. הדמות של לואי בסדרה המצויינת שלו היא לא דמות בלתי גמישה. להפך. היא כנה מאוד, ותמיד מכה על חטא. היא אף פעם לא מחזיקה בדעה או בהתנהגות מסויימת יתר על המידה. ועדיין, היא מצחיקה. והיא מצחיקה כי היא מתקיימת בעולם כל כך חסר משמעות, חוקים ותכלית, שהיא מגוחכת. זה קצת כמו ממש להשתדל ללכת עקב בצד אגודל – במדבר. לכן, בעולם של לואי אין טוב ורע. יש רק את הפחד, את חוסר המשמעות, ודווקא ההכרה בכך – ולא ההתנגדות לכך – היא שמצחיקה, ועצובה, ואמתית.

אגב, תוספת קטנה מאוחרת:
הייתי רוצה לראות: 1. קומיקאי אחר מבצע קטעים של לואי סיקיי. 2. את לואי סיקיי של לפני 10 שנים מבצע את הקטעים של לואי סיקיי העכשווי. יש לי הרגשה שמעבר לעובדה שלואי הוא האיש הכי אינטליגנטי ביקום כרגע, יש לאופן בו הוא מגיש את החומר שלו היום אימפקט הרבה יותר חשוב מאשר לתוכן עצמו. הכנות הזאת, נטולת הציניות, שהתלבשה עליו בשנתיים וחצי האחרונות. אין אף קומיקאי כזה. אין פוזה. ואין כעס, כמו שלקרלין היה. גם כשהוא מלין על החברה הוא עושה את זה עם החיוך הזה שלו, של הילד השובב שאמר משהו שלא היה צריך בפומבי, ותוך כדי כך הוא לא מפחד לחשוף את עצמו בלי שום מחסומים ופונה אל האמפתיה שלנו – אבל לא כדי שנרחם עליו, או שנזדהה איתו אפילו. אלא כי בעולם של לואי אין רע וטוב, יש רק להקשיב ולהיות, והלהיות הזה, גם אם הוא להיות לבד – הוא בסדר גמור.
אגב 2, מצחיק: ניסיתי להבין למה הביט האחרון שלו אצל קונן (כאן למעלה), בו הוא מדבר על שהפחד מלהיות לבד מוביל לכך שאנחנו כל הזמן מתעסקים בסמארטפון שלנו – הפך להיות כל כך ויראלי. נראה לי שהאמת הזאת הייתה כל כך לפנים, שמיד עשינו בדיוק את מה שלואי דיבר עליו – חיפשנו לא להיות לבד. שיתפנו את כל העולם בתובנה הזאת רק כדי לא “to stand in the way of it and let it hit us like a truck”. מפגרים.

2013-09-26T09:44:59+00:00 22 ספטמבר, 2013|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

הרטוריקה של הבדיון

את ‘הרטוריקה של הבדיון’ התחלתי לקרוא כאדם אחד, וסיימתי כאחר. במהלך הקריאה התבגרתי – ולא בגלל הזמן שעבר בעת קריאת 572 העמודים המאוגדים בכריכתו. זה הספר שלימד אותי לקרוא. ישנם הרבה ספרים שאני מחבב, אך מעט מאד ספרים שאני אוהב בחרוף נפש של ממש. באופן מפתיע, לא מדובר בספר פרוזה; ‘הרטוריקה של הבדיון’, שכתב מבקר הספרות האמריקאי וויין סי. בות’, הוא ספר עיוני. אך יש בו גיבורים, ועלילה, ועולם עשיר מאין כמותו: עולמה של הספרות. הספרות עצמה היא הדמות הראשית בספר החשוב הזה.
הדבר הראשון שהכה אותי בתדהמה היה שלילתו של בות’ את הסיפור בתור המרכיב העיקרי של היצירה הספרותית. בעיניו, הסיפור שווה ערך בחשיבותו לאופן שבו הוא מסופר. ה’מה’ שווה בערכו ל’איך’. בניגוד לספרים רבים שנכתבו על כתיבה, שמעדיפים ‘להראות’ על פני ‘לספר’, שמעדיפים דמות ‘עגולה’ על פני ‘שטוחה’, שמעדיפים את המצאותו של ‘קונפליקט’ על פני העדרו – בות’ טוען שאין חשיבות למורכבותו של עולם היצירה, אלא ביחס לרטוריקה שלו. המורכבות האמיתית, הקונפליקטים, מצויים לא בין דפי הספר, אלא במרווח הקסום שבין עולם היצירה לבין עולמו של קוראה. מה שחשוב הוא האופן בו נחווית היצירה, ולכן מה שחשוב הוא האופן בו היא נכתבה. לצורך כך, בין השאר, הבחין בות’ בין הסופר גופא לבין ‘המחבר המובלע’ ובין המספרים למיניהם.
“הרטוריקה של הבדיון” כתוב בשפה פשוטה ונהירה, ובכך כוחו. אחד המשפטים האהובים עלי בספר הוא “אנחנו רגילים להביט בכל כך הרבה ערפל, המשתקף במראות כל כך מעופשות, שלמדנו לאהוב ערפל מעופש”. בות’ אינו יוצא נגד הקריאה האינטואיטיבית של סיפור – להיפך: הוא בונה לה מרחב עשיר להתקיים בו. כמו שייננים יודעים להעריך את טעמו של יין בשל אנינותם, כך גם קוראיו של בות’ ילמדו להעריך ספרות. כך אני למדתי לקרוא.

The Rhetoric of Fiction,
Wayne C. Booth, 1961

פורסם בידיעות, 12.03.10, במדור “שפה זרה”.

2013-09-20T01:17:37+00:00 12 מרץ, 2010|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות