משהו ערפילי

הירח הזה, שהוא אמי, כבה. אקרא לו אביגיל. את האדמה איני רואה. אקרא לה ציפור. השמש קרובה מדי ומסתחררת במהירות. חם. קר. שקיעה רודפת זריחה. יממה היא כשאני הופך את כף ידי והציפורניים (יחד עם השערות) נעלמות כלא היו. הלילות הקצרים הללו הם אבי. אבי היקר. ששכחתי את שמו. משהו ערפילי. אולי אד.

הכלב עצוב מאוד. אני משליך לו אבן אבל כוח המשיכה מצומצם והאבן עולה במקום שתרד. שני אספרסי. מֶלֶט. שתיל. בוטנים. מלט. ראה, כלבי, איך כף ידי מתהפכת מעצמה.

הם מדברים אלי באוזניות אבל כל שאני שומע הוא את הלמות הלב הכבד. מה הם אומרים? מין שפה שנשתכחה. כאן קשה לומר “חלל”. “בית”. בכלל, המילים בלתי נתפסות. גם הן עולות באוויר באין כוח שימשוך אותן. בצבעים כבר דיברתי? אני שוכח. אני מניח את הכלב על ראש התל הכתמתם ומצווה עליו שלא לזוז, ואז מדלג אל התל השני, הארגמני יותר, ומנופף לו לשלום. הוא רץ לקראתי (לאט מאוד) ורק כשהוא נוגע בי באפו הרטוב שאני יכול סופסוף לומר, או אפילו לחשוב: “מרחק”. שני אספרסי. מלט. שתיל. בוטנים. קיר זכוכית. מלט. צרכי הכלב. שני אספרסי. אפשר לומר שאני מעין אישון הפוך. אני צופה באיברים הפנימיים של הכוכב הזה ששמו תל אביב והשדרים פורחים מקווי המתאר שלי ומתפזרים… היכן? החמצן דל. אולי בכלל אני אישה.

הזמן שאני פה הוא זמן אחר. זמן ענני. כל שנייה עולה מאדמת הכוכב ומתעבה בשמיו הנמוכים עד שאינה יכולה יותר לשאת את עצמה ומתגשמת.

2016-03-03T21:45:23+00:00 20 יולי, 2015|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

השאר תגובה