“חוֹרחֶה”, מאת מריה קוֹדָמָה

למרבה האירוניה מצאתי את החוברת הזו (אי אפשר לקרוא לזה חוברת אפילו – את הדפים האלה) בדירתה של אחת שלא היה בינה וביני סוף. לא משום שהמשכנו, אלא כי ההתחלה מעולם לא התגבשה לכדי אמצע, וגם לא נגדעה לסיום. כוס קפה חצי שתויה והקפה מתעפש בה, מיותם. ההתחלה שלנו ארכה חודש, במהלכו היא אף פעם לא גמרה כששכבנו. הזיונים היו ארוכים עד שעמום. כשיצאתי מתוכה היינו פונים כל אחד לענייניו, כאילו מה שקרה זה עתה היה לא יותר מחיטוט בקיסם בין שיניים. כך מצאתי את הדפים; הם היו מונחים מאחוריה, על מסעד המיטה. היא קמה, אני חושב שגיהקה, אני פיהקתי, וכשפקחתי את עיני – הם היו שם.
והושטתי יד.
וראיתי:

“חוֹרחֶה”, מאת מריה קוֹדָמָה.

מריה קוֹדָמָה הכירה את בורחס בהרצאה שנשא על הספרות האיסלנדית. היא היתה למזכירתו, ומאוחר יותר – לאשתו. כשהתעוור, הקלידה את מילותיו עבורו. הדפים שמצאתי היו תרגום מספרדית לעברית של חמש התחלות של סיפורים שבורחס הכתיב לה ולא הספיק לסיים. אביה של הבחורה היה מתרגם, וכתב היד הזה הוגש לו מטעם הוצאת הספרים (“רסלינג”, נדמה לי), ולה העביר אותו כדי שתגיה, כך הסבירה לי. ההשתאות הזו, שבגילוי טקסט חדש של בורחס, היתה משהו שכלל לא ציפיתי לחוות תחת קורת הגג הסתמית הזו. ביקשתי ממנה לעיין בדפים. היא הסכימה.
היו בהם, כאמור, חמש התחלות, שנעו בין פסקה בודדה לשלושה עמודים כל אחת, ועוד הקדמה, שבה מסבירה מריה קוֹדָמָה שהחליטה לפרסם את הכתבים הללו דווקא בגלל משהו ‘מיסטי’, לדבריה, שגילתה בהם: מתברר שבסדר מסוים, צירוף כל האותיות הראשונות של כל אחת מן ההתחלות יוצר את השם “Jorge”, חצי משמו הפרטי של בורחס. במקור הספרדי, המילים הן Jueves (יום חמישי), Ocho (שמונה), Realidad (מציאות), Gran (גדול), ו-Esta (זו). בתרגום לעברית, למרבה הפלא, נפלו כמה התאמות: “חמישי”, “ודאי”, “ראי”, “חשוב”, ו”הדבר”. בין אם בורחס התכוון לכך ובין אם לא, ההתלהבות הקַבָּלית שהוריש לאשתו הצליחה להעלות בי חיוך.
קוֹדָמָה מספרת שערכה את חמש ההתחלות כך שיהיה אפשר לקרוא את כולן כרצף אחד (אך שלא בגלל זה ציינה את עצמה כמחברת; את זה עשתה כי לא רצתה לפרסם תחת שמו של בעלה דבר-מה שהוא עצמו לא מצא אותו ראוי לפרסום): כל שהיה עליה לעשות הוא לקרוא לדמות הראשית בכל אחת מהן באותו השם.
התוצאה היתה מרהיבה: תחושת סחרחורת נעימה של עמידה על פי תהום. אָלֶחַנדרוֹ בּיבַּר (זה השם שבחרה) מתגלגל אל זמנים אחרים, אל אופי אחר, אל סביבות אחרות, ומנסה להתחיל מחדש שלא כעצמו – אך לא מצליח לברוח משמו, ואולי לא מצליח לברוח מלהיכתב. זהו ההישג האמיתי של קוֹדָמָה: מתוך התחלות קטועות ודמות תלושה, התגשם פתאום פחד שלם מפני הקֵץ, של אדם אחד: בורחס.
לא יכולתי לקחת אתי את כתב היד הזה, שטרם פורסם; כוס הקפה שלנו נזנחה עוד לפני כן. כן הספקתי להעתיק על נייר טואלט את תחילת הסיפור השלישי, הקצר מכולם. הוא מעציב אותי בכל פעם שאני קורא בו, אולי בגלל תוכנו, אולי בגלל זמניות הנייר, אולי בגלל גיהוקה של הבחורה – ואולי משום ששוב לא אקרא בורחס חדש לעולם:
“‘ראי לעולם לא יכול לשקף מציאות’, מצא את עצמו חושב בצלילות מפתיעה, ‘בשל קרבתו המתעתעת למאפייניה החיצוניים.’ אלחנדרו בּיבַּר הביט בהיפוכה של דמותו, התלויה על החבל, בקסרקטין. המראָה היתה תלויה בחדרו של מפקד המשמר. הוא ידע שזהו המראֶה האחרון שיראה, בטרם ינפח את נשמתו. בעוד טיפת חייו האחרונה נסחטת ממנו בעוויתות מייסרות, והחבל המתהדק מחתך בצווארו, הוא אימץ את שפתיו וחייך. כך רצה להיפרד מן העולם. אך דמותו שבמראה”–

(מתוך כתב העת “אורות”, גליון “בורחס”. ערכה: טל ניצן.)

2013-09-20T02:31:23+00:00 6 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

השאר תגובה