הסיפור של “הסיפור של מיכאל”

סופסוף: “הסיפור של מיכאל” יצא לאור, והחל מיום ראשון אפשר להשיג אותו בחנויות הספרים. כמובטח, הנה גם הטריילר לספר. על האנימציה אמון אבי עופר, ועל המוסיקה ועיצוב הפסקול ניר גדסי.

כתבתי את הרומן הזה, הראשון שלי, בשנת 2008. רובו נכתב ב”פועה”, לא רחוק מהבית שלי ביפו, על הבר. לברמן (בהרבה מהפעמים) קראו מיכאל. אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, האיצה בי מירי שחם, שאני חב לה תודה ענקית, ועודדה אותי לעשות משהו עם כתב היד. התלבטתי, ולבסוף החלטתי (ברוב חוצפתי) לשלוח מייל לשרי גוטמן, המו”ל והעורכת הראשית של הוצאת “אחוזת בית”, ואליו צרפתי שלושה פרקים מהרומן. כתבתי כך:

שמי עידו, אני סופר, תסריטאי ובמאי. אני כותב לך ישירות, כיוון שזה מה שידידי ציווני לעשות, ואני נחמד, וּמְרַצֶּה. הם אמרו: “זה עלול לעניין את שרי גוטמן”, ואני חשבתי שכדאי לבדוק אם הם צודקים. מה גם, שאני מעריך מאד את “אחוזת בית”, אז בכלל.
אולי כדאי שאספר קצת על עצמי: בשלוש השנים האחרונות עסקתי בכתיבה ובמוי של […כאן ליהגתי על עצמי]. אני מאד אוהב את האות הא, לא סובל להוריד את הזבל ובשנה האחרונה כתבתי מספר סיפורים קצרים אחרים, שתי נובלות ורומן. ובגללו, הרומן, שאני כותב לך. הרומן נכתב בעצם בשבע השנים האחרונות; לא הוא ממש, אבל חלקים ממנו: תכונות שלו נרקמו בסיפורים אחרים, שנכתבו על דמויות אחרות; הלב שלו התעצב דרך תחושות שאספתי במקומות נידחים לו – עד שלבסוף נכתב ברצף של שלושה וחצי חודשים.
אני יודע שזה לא סטנדרטי, כל זה, לכתוב כך למו”ל – אבל אני לא יודע אחרת. לכן חשבתי, אולי, לצרף כמה תמונות. זה הילד שלי, שתראי כמה הוא גדל, ואולי תחליטי לאמץ עליו חזקה. אם ימצא חן בעיניך, מובן שאשמח לשלוח טיוטה מודפסת וכרוכה. שמו: “מיכאל”, והוא מספר על אדם פשוט ובודד, שמוטל למציאות מורכבת וסואנת, אחרי מותו של חבר שכמעט ולא הכיר. עליו, ועל כל האנשים סביבו: החבר המת, אהובתו, אהובתו האחרת. וגם, על הסופר הכותב אותו, ועל הקשר ביניהם.
הנה התמונות. בחרתי באקראי כמעט, כדי שלא לעורר את זעמם של הפרקים האחרים.
מחכה בכליון עיניים לתשובתך.
שלך,
עידו.

בדיוק שמונה דקות אחרי שנשלח המייל, שרי ענתה:

שלום עידו,
תודה שפנית אלי. אני דווקא מתרשמת מאוד מהגישה הישירה שלך (ועוד יותר מזה שניקדת נכון את המילה “מרצה”).
אקרא בשמחה את מה ששלחת אלי. הרי בשביל זה אני מו”לית – כדי לקרוא טקסטים ולקוות שהם מצוינים – וכל פנייה כזאת מעוררת את סקרנותי.
אני מקווה שבתוך זמן לא ארוך מדי אחזור אליך עם תשובה.
שיהיה לך לילה מצוין,
שרי

שרי שלחה את הספר לדנה אולמרט, עורכת הסידרה “מקום”. עוד בימים שדנה ערכה בהוצאת הקיבוץ המאוחד רציתי לעבוד איתה, כך שזה היה ממש חלום שהתגשם – גם אחוזת בית, וגם דנה. אני זוכר את הטלפון מדנה – הייתי ב”סנובול”, חברת האנימציה שעובדת על הסדרה שלי, ופשוט התחלתי לקפץ במסדרון מרוב שמחה; דנה החליטה שהספר יצא באחוזת בית, בעריכתה. בדרך הכרתי (בהפנייתו האדיבה של שמעון אדף) את הדר מקוב-חסון, הסוכנת שלי מסוכנות דברה האריס, והיא עזרה לי המון – אין כמו הדר. והשאר – היסטוריה :)

הספר הזה מוקדש לאליה, האחת והיחידה שלי.

הנה קטע ממנו (פרק 18):

העט המחורבן לא עובד, הנייר לא מספיק טוב. המילים נמרחות על הדף וכתם דיו כחלחל מכסה את הרחוב בבואנוס-איירס בו דליה נפלה. אני מנער את העט ומנסה לכתוב “מיכאל”, אבל שוב מופיע רק כתם של דיו שמטנף את הדף. אני מביט בכתם הזה, הממשיך להתפשט כסרטן, מדביק את הדפים הבאים במחברת בגרורות דיו קטנות והופך אותם לבלתי שמישים. אצבעותי מלאות דיו, כמו הדם על ידיה של דליה, ואני מרגיש ששנינו קשרנו קשר לרצוח את מיכאל. לבי נכמר על כתם הדיו שהוא הפך להיות, ואני שוב אוהב אותו כמו פעם, כבתחילת הסיפור, כשעוד היה אף אחד שהלך ברחוב.
ראה מה עשיתי לך, מיכאל; הבט בנזילותה של הצורה, בחלקיות שלה, במקריות שבה היא נשפכת על הדף דרך העט הזול הזה. ראה את המחברת התעשייתית המחורבנת שקניתי במעט הכסף שנותר לי, אחרי שנשכחתי בעצמי. והרי אני נשכחתי, זה מה שקרה שם, מתחת למרפסת. נשכחתי. ומה אכתוב עכשיו? את הרחמים העצמיים? הרי אני לא כמוך, מיכאל. אני זוכר ויודע שנשכחתי. ואפילו לכתוב את הבדידות איני יכול משום שאני לא לבד יותר, אני אתה – והיא אינה אתי. אני כבר לא מחכה שתתקשר; אני רוצה בזה, אבל יודע שהיא לא תעשה זאת.
מה אכתוב? אילו מילים הולמות את הרחמים העצמיים מלבד המילים “רחמים עצמיים”? כל התחושות נדמות לי כעת תפלות ובלתי ניתנות לתיאור. אני יכול רק לשפוך עוד כתמים על הדף ולרחם עליהם. אפילו האפשרות להביט בהם ולחשוב “פרפר”, “איש עם מקטרת” או “חיה מפחידה” התפוגגה. אלו הם כתמים בלבד, כתמי דיו, ביוב מבוזבז של מילים שהיו נכתבות, אלולא נשפכו על הדף.
יַקִּירַי, הכתמים.
ילדַי.
אהובַי.
סלחו לי.

להשיג בחנויות הספרים.

2016-07-16T14:42:09+00:00 30 ינואר, 2010|קטגוריות: ספרים|תגיות:|0 תגובות

השאר תגובה