דארווין, ברגסון, פית’ון, סיקיי.

במאמר לעיל, כמה מחשבות שלי על שניים מאבותיי הרוחניים: חבורת מונטי פיית’ון, ולואי סיקיי. מה ההבדל ביניהם? ולמה אני אוהב את שניהם כל כך?

 

מונטי פיית'ון, לואי סיקיי

מונטי פיית’ון, לואי סיקיי

“צחוק הוא סנקציה חברתית כנגד התנהגות בלתי גמישה,” כתב הנרי ברגסון בשנת 1900 בחיבורו “הצחוק”. לפי ברגסון, החיים הם תנועה מתמשכת שמאפייניה גמישות וקלילות, והסיטואציה הקומית נובעת מאיזו תקיעות, ממקום בו התנועה הופכת בלתי אפשרית. ג’ון קליז, מגדולי הקומיקאים של המאה ה-20, מתייחס לאמירה הברגסונית בספר משונה שחיבר יחד עם פסיכיאטר בשם דר’ רובין סקינר, בשם “החיים, ואיך לשרוד אותם”. תחילה הוא מזכיר את צ’רלס דארווין, שגרס שצחוק מתרחש בסיטואציה בה מתנגשים שני מצבים או רגשות סותרים, כשהמתח ביניהם, או הנסיון לשמור על איזון ביניהם – יוצר פיצוץ. אחר כך לוקח קליז את הרעיון הלאה ומסביר את חוסר הגמישות שברגסון דיבר עליו, שמתעורר, לפי קליז, בכל עת שמישהו אוחז בדעה מסוימת, או בהתנהגות, קצת יותר זמן ממה שראוי היה לו להחזיק בה. או-אז הופכת הגישה שלו לסיטואציה למכנית, התנועה עוצרת והפוטנציאל לצחוק נזרע. כמובן שמיד עולה לראש דמותו של בזיל פולטי כדוגמא חיה לאיך קליז יישם את התיאוריה בעצמו.
אבל למה אנשים אוחזים בדעות ובהתנהגויות קצת יותר ממה שהיו אמורים? מה מקור חוסר הגמישות הזה? אולי מדובר בעצם באיזה נסיון נואש להסתיר את חולשותינו, במקום להודות בהן. קחו למשל איש שהחליק על בננה ברחוב: מה יהיה יותר מצחיק – אם זה ליצן, או אם זה ראש הממשלה? כמובן שראש הממשלה. ולמה? בגלל מסכת החשיבות שהוא עטה על עצמו רגע לפני שהחליק. ברגע ההחלקה, נופלת המסכה והחולשה, האנושיות, מתגלה. ומה החולשה הגדולה ביותר, האנושית ביותר? בעצם, מה הכי מצחיק להסתיר?

אין איך לסובב את זה: החולשה האנושית הגדולה ביותר היא הידיעה שכולנו נמות בסופו של דבר. לא משנה מה נעשה – כמה כסף נרוויח, כמה נאהב, כמה ילדים נוליד, כמה הישגים נגרוף – בעוד לא כל כך הרבה זמן כבר לא נהיה פה כדי להנות מכל אלה. עמוד התווך של קיומנו הוא הידיעה שאנחנו הולכים חסרי אונים אל סופו – ואנחנו מנסים נואשות להעניק משמעות להליכה הזאת. אה-לה קליז, כל מה שקומי הוא בעצם ההחזקה המוגזמת הזאת, העלובה, במשמעות שאינה קיימת.
מונטי פיית’ון לא ידעו שהם משנים את פני הקומדיה תוך כדי שהם עשו את זה. אבל הם כן היו חבורה של אנשים סופר אינטליגנטיים ומלומדים, והם עשו את הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לכל בן תמותה עלוב: הם בזבזו לו את הזמן. החל בפריצות מפוברקות של ה-BBC לתוך מערכונים בהכרזה של “אנו עוצרים תכנית זו כדי לעצבן אתכם ולהפוך הכול למרגיז באופן כללי,” דרך מערכון “תחרות המחבואים”, בו אנחנו עוקבים אחר המקצה השני בתחרות, שנמשך 11 שנים, חודשיים, 26 ימים, 9 שעות, 3 דקות ו-27 שניות, רק כדי להבין שמדובר בתיקו מוחלט עם המקצה הראשון ועכשיו צריך להתחיל מחדש – ועד לסרט שלם, “הגביע הקדוש”, בו במשך שעה וחצי מנסים ארתור ואביריו למצוא את הגביע רק כדי להיתפס בשנייה האחרונה בידי המשטרה, שאחד מבריוניה מכסה את המצלמה ובכך קוטע את הסרט ובעצם מביא לסופו.
בעצם, מונטי פיית’ון צחקו עלינו. הם הראו לנו את ההתנהגות הבלתי גמישה שלנו, ולא רק פילוסופית – אלא הלכה למעשה. למשל, בכך שהם שינו את הפורמט המקובל לתכנית מערכונים. ב”קרקס המעופף” לא היו פאנצ’ליינים. המערכונים, שנדמה היה שאפשר להמשיך כל אחד מהם לנצח, זלגו זה לתוך זה, בדרך כלל בעזרת קטעי האנימציה המבריקים של טרי גיליאם. פיית’ון, שבתור בריטים שחונכו ביד קשה אהבו ללעוג לסמכות, הפכו את הקהל שלהם למודע לסמכותיות שלו, לציפייה האוטוריטטיבית הזו לקבל משהו שהוא כבר מכיר ויודע מהטלוויזיה שלו. פיית’ון הפכו לנו סדרים ותסכלנו אותנו, וכשצחקנו – צחקנו על עצמנו. ולואי?
קשה למצוא דמיון בין מונטי פיית’ון ללואי סיקיי. סוג ההומור כל כך שונה. אבל כן יש קשר. ראשית, לואי גם שינה משהו בפורמט בו הוא פועל. פרק בסדרה יכול להכיל 2 או 3 סיפורים לכאורה בלי קשר זה לזה, כשהחיץ שחוצץ ביניהם, כמו האנימציה של גיליאם, הוא קטעי הסטנד-אפ של לואי. התבנית פחות חשובה, והתוכן לא מצוי במשפטים נהירים. קטעי דיאלוג שלמים יכולים להתנהל רק בחצאי משפט, כמעט כמו ג’ם ג’אזיסטי, כשלואי (שבניגוד לפיית’ונים הוא הומניסט גדול) סומך על הקהל שלו שיבין בעצמו מה הוא רצה לומר. לעומת זאת, בסטנד-אפ שלו, ההומור שלו מוקפד, כמעט פואטי. “את לא אישה אמיתית עד שמישהו יוצא מתוכך ודורך לך על החלומות,” אומר לואי במופע “Chewed Up”. זה לא ייטס או שלי, אבל זו התנסחות מוקפדת מאוד, שנשענת על שני דימויים מאוד חזקים.


שנית, לואי הוא סוג של שכלול פיית’וני (ובכך גם ברגסוני) בהתייחסות שלו לחוסר גמישות: אין אותה. הדמות של לואי בסדרה המצויינת שלו היא לא דמות בלתי גמישה. להפך. היא כנה מאוד, ותמיד מכה על חטא. היא אף פעם לא מחזיקה בדעה או בהתנהגות מסויימת יתר על המידה. ועדיין, היא מצחיקה. והיא מצחיקה כי היא מתקיימת בעולם כל כך חסר משמעות, חוקים ותכלית, שהיא מגוחכת. זה קצת כמו ממש להשתדל ללכת עקב בצד אגודל – במדבר. לכן, בעולם של לואי אין טוב ורע. יש רק את הפחד, את חוסר המשמעות, ודווקא ההכרה בכך – ולא ההתנגדות לכך – היא שמצחיקה, ועצובה, ואמתית.

אגב, תוספת קטנה מאוחרת:
הייתי רוצה לראות: 1. קומיקאי אחר מבצע קטעים של לואי סיקיי. 2. את לואי סיקיי של לפני 10 שנים מבצע את הקטעים של לואי סיקיי העכשווי. יש לי הרגשה שמעבר לעובדה שלואי הוא האיש הכי אינטליגנטי ביקום כרגע, יש לאופן בו הוא מגיש את החומר שלו היום אימפקט הרבה יותר חשוב מאשר לתוכן עצמו. הכנות הזאת, נטולת הציניות, שהתלבשה עליו בשנתיים וחצי האחרונות. אין אף קומיקאי כזה. אין פוזה. ואין כעס, כמו שלקרלין היה. גם כשהוא מלין על החברה הוא עושה את זה עם החיוך הזה שלו, של הילד השובב שאמר משהו שלא היה צריך בפומבי, ותוך כדי כך הוא לא מפחד לחשוף את עצמו בלי שום מחסומים ופונה אל האמפתיה שלנו – אבל לא כדי שנרחם עליו, או שנזדהה איתו אפילו. אלא כי בעולם של לואי אין רע וטוב, יש רק להקשיב ולהיות, והלהיות הזה, גם אם הוא להיות לבד – הוא בסדר גמור.
אגב 2, מצחיק: ניסיתי להבין למה הביט האחרון שלו אצל קונן (כאן למעלה), בו הוא מדבר על שהפחד מלהיות לבד מוביל לכך שאנחנו כל הזמן מתעסקים בסמארטפון שלנו – הפך להיות כל כך ויראלי. נראה לי שהאמת הזאת הייתה כל כך לפנים, שמיד עשינו בדיוק את מה שלואי דיבר עליו – חיפשנו לא להיות לבד. שיתפנו את כל העולם בתובנה הזאת רק כדי לא “to stand in the way of it and let it hit us like a truck”. מפגרים.

2013-09-26T09:44:59+00:00 22 ספטמבר, 2013|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות