אחת

היא היתה יכולה להיות כל מה שרצתה להיות, לו רק רצתה בזה. היתה יפה כדי להיות דוגמנית. ידיה היו חזקות מספיק כדי להיות פועלת בנין. היא היתה סמכותית דיה כדי לעסוק בניהול. ולא ידעה את נפשה כדי להיות משוררת.
אך היתה מלצרית. ולמדה מתמטיקה.
כששאלתי אותה מדוע דווקא מתמטיקה, אמרה לי, מבלי להרים את עיניה: “כיוון שאין בי הגיון.”
עיניה היו ירוקות. גבותיה עבות ושחורות. שפתיה רכות. התחת שלה היה חיוור ומוצק, וגבה, כמו כפות רגליה, היה קמור ושדוף. והיתה סופרת הכול.
“אתה מזיין אותי רק אי זוגי,” התלוננה יום אחד.
“כלומר?” השתאיתי.
“כשאתה דופק אותי, אתה גומר תמיד אחרי מספר אי-זוגי של פעמים שאתה נכנס לתוכי. 3767 היום בצהריים, 4211 אתמול. וביום שהיית חרמן במיוחד, בגלל האישה מהסרט ההוא, 237.”
“לא הייתי חרמן בגלל האישה מהסרט, הייתי חרמן בגללך.”
“זה לא משנה את העובדה: האורגזמה שלך תמיד אי זוגית.”
“זה לא יכול להיות.”
“תראה בעצמך,” אמרה, והתפשטה.
1295.
ניסיתי להוכיח לה שזה טפשי, שאפשר למצוא דפוס בכל דבר אם רק מחפשים. אפילו אצלה. ניסיתי לספור את האנחות שפלטה. ניסיתי לספור את נשיכות השפתיים. ניסיתי למדוד את זוית ירכיה, מול זוית סנטרה, מול זויות פטמותיה. אך אף מספר לא היה קשור לקודמו בשום דרך שהיא; הבחורה היתה בלגן מתמטי מושלם. הכי אהבתי כשהיתה לוחשת לי: “אתה אפס. אפס שלי.”
התחתנו בתשיעי לתשיעי 09′, ואהבנו אינסוף. תכננו לקרוא לבתנו בת-שבע. עד שיום אחד בא אחד, ולקח אותה ממני. נותרתי בלתי פתור, מתומטם.
אחרי שלוש שנים פגשתי אותה במקרה ברחוב. היא היתה לבדה. לא התאפקתי ושאלתי אותה כיצד זה קרה, איך עזבה אותי כך. והיא שוב ענתה לי, מבלי להרים את עיניה.

2013-09-20T02:30:13+00:00 18 אפריל, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

השאר תגובה