המקרה המוזר של ראובן צבי

בשנת 1974 פרסם ראובן צבי את ספרו הראשון והאחרון: “תום פרק”. ייחודו של הספר במבנהו דמוי המראה. משפטים כמו: “היכנשהו, בשיפולי העיר, יושב רצח ובונה את דמות סופרו,” או פרק 48 כולו, בו הגיבור, איש שמן, מכוער וחולה שחפת בשם מנדלבאום, מביע תרעומת על מהלך הסיפור ומחליט להחמיר באופן יזום ומכוון את מחלתו, למרות המשימות העלילתיות הרבות העומדות בפניו, ובכך מצהיר על “שביתת מחלה” כנגד עלילתו. בשל קנאתו החריפה לפרטיותו הורה צבי למו”ל שלו להביא לידיעת הציבור ששמו, דהיינו ראובן צבי, הוא פסבדונים. בדרך מחוכמת זו קיווה להימלט מעין התקשורת ולא להצטרך לדבר על ספרו, שלבהלתו, כבר מן המילה הראשונה הרגיש שנכתב שלא בידו, כאילו היה כלי בידי ישות עלומה להעבירו הלאה. אבל המו”ל הצליח רק חלקית, וכאשר בכל זאת הגיע כתב עצל של מגזין ספרות זניח כלשהו לסף ביתו, היטיב צבי להכחיש את הקשר שלו אל “תום פרק” והפנה את הכתב (בזעם מעושה, ובהתרסה) אל המאמר בו מוזכר השם “ראובן צבי” כפסבדונים, מאמר שהופיע בכתב העת המתחרה. באותה השעה ביקרה בביתו זונה בשם מרתה, שצבי היה שוכר את שירותיה לעיתים תכופות מאוד ולזמן ארוך מאוד. לפעמים הייתה שוהה אצלו שבועיים תמימים.
לרוע מזלו של צבי, ולהפתעתו המוחלטת, כבר למחרת בבוקר התפרסם באותו מגזין עלום שם ראיון בלעדי מאת אותו כתב, ובו אחד, יצחק יודלביץ’, טוען שהוא האיש המסתתר מאחורי הפסבדונים “ראובן צבי”. בעיקר נדהם צבי לגלות שאותו חוצפן מתחזה העניק לספרו פרשנות שונה לחלוטין מזו שכיוון אליה בעצמו: יודלביץ’ טען שהספר עוסק בדו-פרצופיותה של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, ושהמהלך הנרטיבי של הדמות המתרעמת על סופרה הינה סמל להתרעמותם של אזרחי ישראל על ממשלתם בפרט, ועל הציונות בכלל. צבי מיהר לטלפן אל המו”ל, אבל קו הטלפון היה תפוס במשך זמן ארוך. כשלבסוף נענה, בישר לו המו”ל שבעקבות הראיון נוצר גל אדיר של ביקוש לספר ושחנויות הספרים מדווחות על אזילת מלאי מוקדמת מהצפוי. צבי הכועס טרק את הטלפון. הוא רץ לחדרו, תפס ביד רוטטת מזעם עותק של ספרו ופתח אותו בפסקה הזו: “אני יורד אל הצומת לקבץ אהבה. מכונית צהובה עוצרת ברמזור. אני ניגש אל החלון. אישה לובשת עשן סיגריות. היא מביטה בקבצן המטונף בזווית עינה. רחמיה נכמרים. היא פותחת חריץ קטנטן, ממנו מניחה לקצה אצבעה, המרוחה לק שחור, גושי, להציץ. מעט מפיח לבושה נחלץ אלי.” ‘איפה כאן מלחמת יום הכיפורים?!’ התרעם צבי בקול. קלוש, קלוש יהיה לומר שהנוסעת במכונית מייצגת ארץ. אבל מה לצבע המכונית הצהוב, לעשן, לציפורניים השחורות, עם מלחמה וממשלה ועם? טוב, כמובן – חשב לעצמו ראובן צבי – שאם מתאמצים ממש, אפשר לומר, נניח, שהעשן הוא עשן הרובים. ואולי הצומת היא פרשת הדרכים שבה עומד העם כקבצן ומתחנן בפני מדינתו המתנהלת כזרה לו, לא לכסף כי אם לאהבה, להתחשבות. והלק השחור, הגושי, הוא –
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. בצדו השני של הקו גמגם קולו של המו”ל: יודלביץ’ נרצח בידי אלמוני. שכנו העיד על דמות שמנה ומכוערת שעלתה לביתו בשעה בה התבצע הרצח. כיוחי שחפת נמצאו על הרצפה בחדר המדרגות. הכתב נעלם גם הוא.
ראובן צבי ניתק את השיחה בקושי. גופו היה חסר משקל, והוא הרגיש שעוד רגע יתנדף על גבי הרוח החורפית. מנדלבאום! הוא הגיף את כל החלונות, הבריח את המנעולים וספן את עצמו בפינה החשוכה ביותר בדירתו. צבי ידע היטב עד כמה מנדלבאום מסוכן. הוא כתב אותו נחוש, שטוח-אופי ובלתי מתחשב. מה הוא רוצה? האם, בניגוד להתנהלותו בספר, הוא נאמן לסופרו? זה האמיתי, בשר ודם? האם נקם את פשע התחזותו של יודלביץ’ – או שאולי הרג אותו דווקא כי חשב שמדובר בצבי?
עוד לא הספיק ראובן צבי לברור את הגאווה מן האימה, והלמות נוראיות נקפו בדלת. דפיקות קצובות, איטיות, חזקות עד כדי כך, שאפשר היה לשמוע את קול העץ המתפצפץ תחתיהן. צבי קפא בפינתו. ‘זהו,’ חשב, ולא הוסיף. אבל אז לפתע קם בבת אחת והחל לרוץ ריצת ברווז משוגעת אל חדרו, אל מכונת הכתיבה שלו, ותחת קול פצפוץ העץ המהדהד, בקיפאון האימה, ישב והחל לשכתב את פרק 48. הדלת כבר עמדה להפרץ, אבל אז, כשהלם פטיש האות האחרונה על הנייר – פסקה בבת אחת הלמוּת האגרופים. ראובן צבי קרב בזהירות אל הדלת והניח את אזנו על העץ, הרוטט עדיין. שקט. אף לא קול נשימה. הוא הציץ מבעד לעינית. אין איש. הוא פתח את הדלת לאט, תחילה רק טפח, ואז לגמרי לרווחה. חדר המדרגות היה ריק מאדם.
המהדורה החדשה, המתוקנת, נכשלה כשלון חרוץ. ראובן צבי לא כתב ולו אות נוספת בכל ימי חייו. הוא מת ערירי. את קברו פקדה רק מרתה הזונה, ולפעמים, בלילה, היה מגיע גבר שמן, ומכוער, ומשתעל.

2014-01-13T19:33:36+00:00 10 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות

השאר תגובה