אתה לא נכנס למסעדה הזו אף פעם, כיוון שאין לה כניסה ממשית. אתה הולך ברחוב אחד העם ומקווה. לפעמים ליד אלנבי, לפעמים ליד החשמונאים. ופתאום אתה בפנים.
הסעודה הראשונה לכל אורח היא פשוטה, תמיד: לחם שחור וריבת אוכמניות. כוס מים קרים. אחרי שהצלחת מפונה, מגיע אחד המלצרים ומתיישב אתך, ומשוחח. הוא שואל אותך על חייך, על ילדותך. על אביך ועל אמך, על תשוקותיך. יש מלצרים המספרים גם על עצמם, יש המקשיבים בלבד. המלצרית שלי סיפרה לי שני דברים: שמה אִיסָבֶּל, והיא איבדה את מאור עיניה בגיל שנה.
הבטתי בעיניה המתות. הן היו חומות ושובבות, ודומה היה שהיא מסתכלת ממש אל תוך עיני שלי, כאילו ראתה. שאלתי אותה אם היא זוכרת את העולם, אם נשארה במוחה איזו תמונה מהגיל המוקדם הזה, בטרם התעוורה, או שמוגבלות הזיכרון הורישה לה חשיכה בלבד. היא ענתה שעד לפני כמה ימים לא זכרה דבר משנת חייה הפקוחה, אבל אחרי שהגיעה אל המסעדה, הופיעה במוחה תמונה אחת, צלולה וברורה, ששינתה את חייה והסבה לה אושר בל יתואר. שאלתי מה גרם לתמונה להופיע, והיא ענתה: “האוכל.”
זקפתי גבה ספקנית. נראה ששתיקתי הסגירה את פקפוקי, מאחר שהיא הוסיפה מיד: “אתה תראה,” וצמרמורת עברה בי כשמיתרי קולה נשמטו לכדי לחישה, במילה האחרונה. “זה קרה כשהייתי לקוחה,” אמרה. “כל המלצרים היו פעם לקוחות, וכל הלקוחות הופכים למלצרים. גם אתה.”
היא קמה וחזרה אל המטבח בראש זקוף ובקו ישר.
הבטתי אחריה. כעת קשה להסביר זאת, אבל המסעדה התפוגגה סביבי לאט, ומצאתי את עצמי יושב על אחת מגדרות הבתים שמול רחוב בלפור. איסָבֶּל עדיין התרחקה ממני. ראיתי אותה עוצרת בפינת מלצ’ט ומסובבת אלי את ראשה, כמו מביטה בי. אז פנתה, ונעלמה.
למחרת צעדתי במורד הרחוב, ומחשבותי נתונות לדבר-מה לא חשוב שאבי אמר לי בערב הקודם. בעודי הופך במילים האלה, נקטעה המחשבה פתאום לכדי לובן המפה ולפני שהספקתי להבין, כבר מצאתי את עצמי יושב אל אחד משולחנות המסעדה.
איסָבֶּל חייכה אלי.
“עכשיו תאכל את ארוחת חייך,” אמרה בפשטות.
התרווחתי על הכיסא הרך, בעוד היא מוזגת לי כוס מים. כשסיימה, קירבתי את הכוס לשפתי ולגמתי לגימה זהירה. טעם המים היה רגיל. לגמתי בשנית, ואז קרה דבר מוזר: המים דיברו אלי; מתוך גופי, אל תוך גופי, לחשו לדמי טיפות חמלה בשפת הגשם. התחושה היתה עזה ומפתיעה כל כך, שהתחלתי לבכות. דמעותי היו צהבהבות, עכורות. בכיתי בלי קול, בדממה משתאית, עוד ועוד, עד שהדמעות נצטללו מתוכנן המרובב, וזלגו על לחיי פשוטות וצרופות. הרגשתי קל, טהור – ורעֵב, כפי שלא הייתי מעולם.
איסָבֶּל הניחה על השולחן צלחת מרק סמיך והושיטה לי כף. נטלתי את הכף וידה של איסָבֶּל נגעה בי. ידה היתה רכה וגמישה, והודיתי בלבי על שאינה יכולה לראות את ניד ראשי, הנכלם למגעה.
טעמתי מהמרק, וחיכי נרעד. טעם כזה לא טעמתי מימי, טעם חדש, שאפילו לא הזכיר דבר שכבר הכרתי. לוּ הייתי צריך לקרוא לו בשם, כגון מתוק, מר, חמוץ ומלוח, היתה המילה חייבת להכיל תנועות בלבד, ללא עיצורים. עם כל כף הלכה מחשבתי והתערפלה, ותמונות משונות עלו בי: אני הולך מבלי לזוז, אני ישן, ואין איש ישן בעולם מלבדי, אני מתחתן, לא עם אשה, לא נוכח בטקס חתונה – אלא כפועַל טהור: כפי שאדם רץ ממקום למקום, כך התחתנתי ממקום למקום, מכף לכף, מלגימה ללגימה. ולא נותרו בי הגנות, והייתי המילים שאבא אמר לי באותו ערב, שהתהפכו בי, וסתמיותן, ומשמעותן.
למנה העיקרית, הגישה לי איסָבֶּל את עצמה.
תחילה, שפתיה. טעמן מתמוסס בפי, נחירי משלימים את רכותן בריח שערה, מדושני עונג. ואז נכנע גם צווארה לנשיקות רעבוני, ולשד העצמות של כתפיה מפריח ניחוח מגרה מאין כמוהו, ואני טועם ממנה, מעורה, מעיוורונה וממחשבותיה, ואינני אלא נקבובית גדולה של טעם מפכה, והיא אינה אלא נאכלת בפי, היא ממלאת אותי, היא כולי. אני רואה עצמי מתוך עיניה, את צלליתי, את תשוקותי, עכשיו ומעודי, את כל חיי.
חשיכה נפלה עלי, ולא ידעתי אם אני עצמי עוד. אולי אני אינני כלל.
לקוח מתיישב במסעדה. ועוד לפני שהוא מרים את מבטו מפת הלחם המתוקה וכוס המים הקרים, נרקמת במוחי תמונת הקינוח שלי, רגע של ילדוּת פקוחה, בת שנה: חלב מתוק משד אמי אני יונקת.
אני שומעת שהלקוח נושא אלי את עיניו.
עכשיו אשב ואתמסר לו.

(מתוך כתב העת “אורות”, גליון “בורחס”. ערכה: טל ניצן.)