השקת “ציפורים גדולות גדולות”

ההשקה היתה מרגשת מאוד. תודה לכל מי שהגיע. אלה הדברים שאמרתי בסופה:

מודה אני לפניך, מְשַׁבֵּר הזמנים לכדי כל הצורות, אתה שאין לך שם אבל שמך כשמו הלבן של הסתיו, שערוך סביב האותיות ומחברן, שנכנס בי ויוצא אותי בשגיאות הכתיבה ובחלומותיי ובשכחה. ראה אותי במבוכתי ותן לי מילת צוהר כמו קטן או נוצה ואני אפתח ואמצא בה את שהלב שכח שידע. ברך אותי מילים כמו ביפנית, מילים זעירות לתאר דבר מורכב מאוד, כמו המילה בשביל הרגע בו לבו של אדם נחצה לשניים ואדם אחר מניף את אצבעו אל הירח, או המילה בשביל הרגע ההפוך, בו הירח נשבר ושני האנשים העומדים תחתיו נופלים זה אל זרועותיו של זה. עשה סביבי קרוב ורחוק וטוב ורע. ואת כל שנתת הסתר ממני, שאגלה.

מחל לי על שאני שונא ספרות. הרי היא (כלומר הספרות) דמות ספרותית בעצמה. בסופו של דבר כולנו עוסקים בתרגום. אנחנו מסתכלים על לוח הלב וּמְשַׁיְּמִים את אינספור נימי הדם לפי שפתם של האיברים האחרים. אבל אנחנו (כלומר הכותבים) חוטאים בכפילות. אנחנו מתרגמים את מה שכבר תרגמנו לשפה אחרת ואת זה אנחנו מניחים על הדפים, ולכן השפה נותרת פגומה ואנחנו נאלצים למהר אל תרגומה של הדרה לזר לספר “הבחילה” ובעזרתו לצייר על פגמינו פרחים.

מחל על כל העצים שנכרתו ונפרסו דקים דקים. הלוואי והייתי יכול להשיב להם את נצחיותם דרך הדיו. בכל סתיו היו נושרות מהספרים המילים ובאביב היו מלבלבות במקומן מילים חדשות. בעוד אלף שנים הייתה אפילו הפיסקה הזאת משתנה, מילה אחר מילה, לסיפור אהבה.

מחל על הפעמים שכתבתי “אנחנו” בצורת ריבוי מלכותי. התגלגלתי אל גוף המילה יחיד ובתוכה נכפלתי והפתח היה צר ולא יכולתי לצאת. כל נסיונותי לשבור את המילה (למשל להתחכם ולכתוב “הוא”) היו סודקים את הספר כולו. אין לי כפרה אלא בשטיחת תחינה בפני הקוראים לחוס עלי ולכלול בכל אותן “אנחנו” גם אותם.

מחל על כל אותם המראות פנימה והחוצה שאני רואה אבל מתבייש לספר כפי שהם באמת. הרי כשאני אומר אתה אני מתכוון אתם (כלומר אתם) ואני רואה אותך במקום בו השמיים קצת בלויים ישוב בכסא כבודך ואתה מקפל אוזן בדף ואני (לא משום הפגם אלא משום התנועה) בוכה.

מחל על שאני משליך עליך חפצים כמו ילקוטו של הילד משה או עצמים גדולים יותר כמו הירח (כלומר הירח שלו). אבל באמת אני משליך (מעצמי. כמו עץ בסתיו) לא עצמים כי אם רגעים עדינים מאוד. הילקוט הוא הרגע בו הייתי ילד ודג הזהב התהפך על גבו והירח הוא הרגע בו הוא (כלומר הדג) פתאום שב והתהפך על הבטן ואז הצמיד את פניו אל דפנות הזכוכית.

וגם את הירח הזה שכתבתי אין ספור פעמים דון לכף זכות שהרי כל משפט שהוא מופיע בו יכול להצטמצם לחשיכה מוחלטת ואז לשוב ולהאיר. למשל:

אני עומדת בצד האחד ודמות הירח שלי עומדת בצד השני.
אני עומדת. ודמות הירח שלי?
אני דמות הירח שלי.
הירח שלי.
הירח.

ובחזרה.

אני מבקש לזבוח לך דבר מה אבל אין לי דבר שאני יכול לומר עליו שהוא שלי ולכן בלית ברירה אני זובח לך עלילת דבר. חפץ אחד. לכאורה עלילה קטנה מאוד אבל בעצם אינסופית. עם החפץ בא האיש שאחז בחפץ. ששמט אותו. האדמה אליו נשמט. היער הנטוע בה. השמיים. והכוכב האחד שכבה כשהחפץ נשבר.

הספר הזה הוא דו”ח נתיחה. כאן הטחול והנה הכליות ותחת אינספור סימני המחיקה, הלב. אין תחושה של התעלות או אפילו של רווחה. הגוף ריק וכבד. הלב הוא הבשר והבשר הוא המילה והמילה היא הרוח והרוח היא האדמה והאדמה היא הדם והדם הוא הלב. עכשיו אפשר להושיט יד אל השמיים ולגרוף את כל הכוכבים ממקומם. הלילה יאיר, סופסוף, את הגעגוע.

ברך את הרגע הזה, על מה שיש בו ומה שאין. ברך את הדר, שמש שלי, איחוד הנשמה שלי, על כל רגע ורגע שהיא מאירה לי. ברך את שרית ואת תמי על אומץ לבן. ברך את לי על הלשון המדויקת. ברך את רון על האש ועל המים ועל החיות הגדולות גדולות שבמעמקים. ברך את שלומי ויובל ומורן ויותם ואת הדפים והדיו ואת מכונות הדפוס. אנחנו כותבים ומדברים בדברים שאנו כותבים אבל יש מקומות אחרים ושם הירח אינו מאיר. ברך את אברה מנגיסטו ורכך את כבליו ופקח את עיני שוביו, ממשלתנו, לעוולה. ברך את משפחות הילדים החטופים וחזק את ידיהם של עמר”ם. אלה שני צלילי הספירה: אחת. ועכשיו.

2017-07-24T01:35:50+00:00 24 יולי, 2017|קטגוריות: ספרים|תגיות:|0 תגובות