תל אביב, 2014. קובי, השנייה הפך בן 40, מוצא את עצמו הכי לבד שרק אפשר. הכול חרא. הוא גרוש, אב מתוסכל לבנו הרכרוכי ובן מתוסכל לאמו האקסצנטרית ולאביו המופנם והמאותגר טכנולוגית. איש לא קרא את שני הרומנים שפרסם ולחלל העבודה שהקים, "מיזנטרופ", קם מתחרה מוצלח להרגיז. כך, חשוף וכן, יוצא קובי לקראת העשור החמישי לחייו, עשור בו הוא היה אמור להתחיל לנוח על זרי הדפנה – רק כדי לגלות שעבורו, ואולי גם עבור כל הדור שלו, הזרים האלה הם זרים של קוצים.

הדור שלנו, אלה שמתחילים את העשור החמישי לחייהם, הוא דור מאוד מבולבל. העולם משתנה סביבנו ללא הרף ואנחנו, שחשבנו שכבר הגענו אל המנוחה והנחלה אחרי שהתבססנו והתחתנו והבאנו ילדים – פתאום מוצאים את עצמנו בבלגן.
חתרנו לעצמאות. עשינו הכול כדי להפסיק להיות שכירים ופתחנו עסקים משלנו – אבל פתאום הכלכלה קורסת. רצינו זוגיות… אבל מה זה בכלל? המוסד הזה הולך ומתפרק לנו מול העיניים. אינדיווידואליזם? אם יש לך ילדים, אתה יכול ללכת לחפש מי ינענע אותך.
יוצא שאנחנו דור ביניים שכלוא בין הדור הבא שצריך שנטפל בו וניתן לו את מלוא תשומת הלב (למרות שכשאנחנו היינו ילדים זה היה אחרת לגמרי) לבין הדור הקודם, שצריך שנטפל בו וניתן לו את מלוא תשומת הלב (כי הם כבר די זקנים). ואנחנו רק רוצים קצת שקט. אולי כמה שקלים לבילוי טוב מדי פעם. אולי איזו כתף רכה להניח עליה את הראש. בקיצור, אנחנו די מבואסים. וזה מצחיק.

משחק: קובי פראג', גיא נאמן, שירי גדני.
קולות נוספים: אביבה אנג'ל, עידו אנג'ל.
הפקה: דב קרן, עידו אנג'ל.
צילום: דרור לבנדיגר.
מוזיקה מקורית: הילית רוזנטל.
ע. הפקה: אורי הויברגר, טלי עינב.
ע. צלם: איתן חי.
תאורה: אורי אימרגליק.
מקליט: ריקרדו לוי.
ציוד תאורה: אוטופיה.
כתיבה, במוי, עריכה: עידו אנג'ל.

תודה לאביבה אנג'ל, ג'וש שגיא ומיכל ועודד נאמן.