עידו אנג'ל

…השעה היתה כמעט שתיים בצהריים ואשתו, מירי, טרם שבה מעבודתה בגן הילדים, וגדעון הניח את תיקו על שולחן המטבח ומיהר אל המקרר והוציא מתוכו בקבוק מים גדול, אותו גמע בלגימה חטופה אחת כמעט עד סופו, והטיפות זלגו על גרונו והכתימו את צווארון חולצתו, עד שחש שצמאונו שקט מעט, ואז הניח את הבקבוק בחזרה במקומו ונכנס אל הסלון וחלץ את נעליו והטיל את עצמו על הספה. הוא עצם את עיניו והקשיב לרעשי הרחוב, לשאגותיהם הסתומות של מנועי מכוניות, ללחישת החמסין הצובטת את צמרות העצים היבשים ולזמזומה של המיית החיים הכוללת החובקת את כל האנשים והצמחים והחיות, וקולות אלה התמזגו בפכפוכי הרחש הקלושים של תוך הדירה, בתנועתם המנומנמת של הוילאות הכבדים ברוח החמה והתחככותם בשולי האדן, בפצפוץ העצי העדין הפושט דרך הרהיטים העומדים ללא ניע, וכמו כן שמע את קול נשימותיו שלו, שהיה קול דחוס וחלול, אך כל הקולות הללו נדמו לו כעת רחוקים ועמומים, אפילו הקולות שהשמיע גופו, והוא חש שכל הווייתו כמו הצטנפה והתכנסה בתוך אחד מתאי הגוף, שהצטנף והתכנס בתוך הדירה, שהסתגרה בתוך עצמה ונשמטה ללא כל ענין בעולם שבחוץ להשכח, ולפתע נתקף בתחושה עזה של בדידות.

[מתוך פרויקט חדש, טיוטא, בעבודה]