The book proposes the term “attention” as the cornerstone of the entire infrastructure of reality. Unlike “mindfulness” or "focus", attention is not a voluntary or self-aware action and is not exclusive to conscious beings. It is an act of data processing – transforming abstract data into concrete information, and it exists in the smallest particles, in the laws of the universe themselves, and as a result, in the entire universe.
הספר מציע את המונח ״תשומת לב״ כאבן היסוד לתשתית המציאות כולה. בניגוד למונח ״קשב״, תשומת לב אינה פעולה רצונית או מודעת (self aware), ואינה בלעדית ליצורים בעלי תודעה. זוהי פעולה של עיבוד נתונים – הפיכת דטא מופשטת לכדי מידע קונקרטי, ומתקיימת גם בחלקיקים הקטנים ביותר, גם בחוקי היקום עצמם וכפועל יוצא מכך – ביקום כולו.
רוצה שאספר לך משהו אמיתי? שאטול אדם חף מפשע מתוך חומר גופו ואציב אותו בינינו, על הדף, והוא יאחז בזרועך ויוביל אותך אלי? רוצה שאקרא לו בשם? שהוא יחיה בבדידות משום שילדו מת, או משום שפתאום נפלה בינו לבין אשתו שתיקת הרים, או משום שהתגלעה בתוך נפשו אישה אחרת, שלקתה בעיוורון עונות (היא אינה רואה אף פעם את הסתיו)? רוצה שתתחולל שואה בין ידייך כשאתה מוטל על הספה בנוחות שאין גדולה ממנה? לא. שים אתה את עצמך על הדף. שים ואז הושט את רגליך לפנים בזו אחר זו, וכמו רקדן אמורפי דרוך בעדינות על הגופות החלולות והיבשות האלה, של האותיות, ובוא.
קשה לשאת את העצב משום שהראש פתוח ואור הירח נכנס פנימה גולמי. זהו עצב האור הנשקף. אין די מילים בעולם להסביר אפילו לי את אהבתי שלי. אני אומרת מילים וכמובן מתכוונת לסודות הכמוסים ביותר. כמו המילה גרגיר העשויה חול או המילה לב שצבעה תכול השמים וירוק בטן האדמה.
מחל על כל אותן הפעמים שכתבתי "אנחנו" בצורת ריבוי מלכותי. התגלגלתי אל גוף המילה יחיד ובתוכה נכפלתי והפתח היה צר ולא יכולתי לצאת. כל נסיונותי לשבר את המילה (למשל להתחכם ולכתוב "הוא") היו סודקים את הפיסקה כולה. אין לי כפרה אלא בשטיחת תחינה בפני הקוראים לחוס עלי ולכלול בכל אותן "אנחנו" גם אותם.
הלב מעורער. אתמול בכינו כשראינו שני ילדים הולכים מכות. לא בגלל המכות בכינו. לא אכפת לנו הגוף. בכינו משום שהילד האחד אמר לילד האחר "אתה", והילד האחר ענה "אתה", והמילה נפלה מלשונם זהה. במו עינינו ראינו את האותיות נופלות, פעם ועוד פעם, ולא הצלחנו לעצור את הדמעות.
מי שמוצא את עצמו מתקשה בכתיבה יכול לקחת ספר אחר ולטבוע בכריכתו את שמו ועכשיו הספר יהיה שלו. אלא שעם הספר בא גם עול הספר. העייפות אחרי אינספור לילות מתמשכים ללא שינה. היבלות באצבעות. הלב שנקלש משום סבלן של הדמויות. שלא לדבר על דברי הביקורת ועל הזרות הנוראה כלפי דבר שבא לכדי שלמות.
