ציפורים גדולות גדולות" הוא טקסט גדוש כישרון פואטי שאין לטעות בו. אין זו שירה המציגה מתכונת פרוזודית או שורות קצוצות אלא רצף של קטעי פרוזה שירית, מעין פואמה בפרוזה. זהו טקסט אישי, אפילו אוטוביוגרפי, אבל אינו מניח בידי הקורא גרסה לכידה כלשהי למהלך חייו של המחבר. כל נגיעה בעולם החומר, ביום-יום, בסיפור הפרטי עשויה בכל נקודה להפוך למחשבה מופשטת, לדימוי מופלג, לשיקוף ארס-פואטי. והמעברים הללו נעשים כמו כלאחר יד, תמיד בשנינות ובאופן משכנע אך תמיד מותירים משקע חידתי. הרצף שיוצר אנג'ל הוא בעת ובעונה אחת רהוט ומרוסק, משועשע ומעמיק, תמה ומודע, קליל וכאוב. לזכותו של עידו אנג'ל כבר רשימה קצרה של פרסומים. אם שמו אינו עדיין נחלת הכלל, לדעתי זה רק עניין של זמן שראוי שלא יתארך יתר על המידה.
בספרו החדש, המילה העצובה קומקום, מרחיב אנג'ל עוד את מעשה הפרימה. בד בבד נמשכת בו מגמת התעמקות במקורות סוד יהודיים, עד שלפרקים נדמה כאילו החיבור מתכתב עם שירת זלדה ועם יצירתה הספרותית-פואטית של חביבה פדיה. ספרותו היא דווקא מעשה פרימת שרוכי הנעליים, חליצתן, ועמידה לצידן של נעליו הריקות. אין אנג׳ל חולץ את מנעליו, בבחינת הנכנס אל הקודש, משום ששום צו הקורא אותו לחלוץ נעליו – לא נשמע. עם זאת, הכתיבה לדידו היא שינוי מצב התודעה היומיומי, פרימתו, ויציאה ממנו אל מצב תודעה אלטרנטיבי.
אף שליצירת אנג׳ל-בוהדנה ממד ביוגרפי – היא אינה אוטוביוגרפית. בספרו "מה" מבקש אנג׳ל-בוהדנה לחקור את מעשה הכתיבה ואת האהבה שהוא מוסיף לעולם. הספר הוא אסופה של מכתמים פילוסופיים המושפעים מסוגת הקואנים, השייכת למסורת הזן-בודהיזם, שעל פי יעקב רז, הם ״אתגור רדיקלי של התודעה ושל הוויית התלמיד לקראת צורה אפשרית חדשה של היות בעולם וראיית העולם״ (״זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה״, עמ׳ 123). קטעים אלה אינם מעשיות בעלות מוסר השכל, אלא ניסיון להעביר את הקוראים והקוראות חוויה ממשית הפורצת את גבולות ההיגיון של השפה והשימוש המקובל בה.
כבר מהמשפטים הראשונים ניכר באנג'ל שהוא יודע לכתוב פרוזה, ניכר בו שהוא יודע להניח את המילים בזווית המתאימה, באותו אופן נכון וקשה לתיאור בביקורת, כך שהמילים מתחיות ומאירות מתוכן, כאותם פנסי נייר אורז יפניים. אנג'ל מתאר את גיבורו באופן חם, עדין ואינטימי, וחושף פינות רגש רעננות. אנג'ל מצליח באופן עדין ומתוחכם להדגים בחיוניות מרשימה כמה סוגיות פילוסופיות-קיומיות מהמדרגה הראשונה.
רוצה שאספר לך משהו אמיתי? שאטול אדם חף מפשע מתוך חומר גופו ואציב אותו בינינו, על הדף, והוא יאחז בזרועך ויוביל אותך אלי? רוצה שאקרא לו בשם? שהוא יחיה בבדידות משום שילדו מת, או משום שפתאום נפלה בינו לבין אשתו שתיקת הרים, או משום שהתגלעה בתוך נפשו אישה אחרת, שלקתה בעיוורון עונות (היא אינה רואה אף פעם את הסתיו)? רוצה שתתחולל שואה בין ידייך כשאתה מוטל על הספה בנוחות שאין גדולה ממנה? לא. שים אתה את עצמך על הדף. שים ואז הושט את רגליך לפנים בזו אחר זו, וכמו רקדן אמורפי דרוך בעדינות על הגופות החלולות והיבשות האלה, של האותיות, ובוא.
קשה לשאת את העצב משום שהראש פתוח ואור הירח נכנס פנימה גולמי. זהו עצב האור הנשקף. אין די מילים בעולם להסביר אפילו לי את אהבתי שלי. אני אומרת מילים וכמובן מתכוונת לסודות הכמוסים ביותר. כמו המילה גרגיר העשויה חול או המילה לב שצבעה תכול השמים וירוק בטן האדמה.
מי שמוצא את עצמו מתקשה בכתיבה יכול לקחת ספר אחר ולטבוע בכריכתו את שמו ועכשיו הספר יהיה שלו. אלא שעם הספר בא גם עול הספר. העייפות אחרי אינספור לילות מתמשכים ללא שינה. היבלות באצבעות. הלב שנקלש משום סבלן של הדמויות. שלא לדבר על דברי הביקורת ועל הזרות הנוראה כלפי דבר שבא לכדי שלמות.
מחל על כל אותן הפעמים שכתבתי "אנחנו" בצורת ריבוי מלכותי. התגלגלתי אל גוף המילה יחיד ובתוכה נכפלתי והפתח היה צר ולא יכולתי לצאת. כל נסיונותי לשבר את המילה (למשל להתחכם ולכתוב "הוא") היו סודקים את הפיסקה כולה. אין לי כפרה אלא בשטיחת תחינה בפני הקוראים לחוס עלי ולכלול בכל אותן "אנחנו" גם אותם.
הלב מעורער. אתמול בכינו כשראינו שני ילדים הולכים מכות. לא בגלל המכות בכינו. לא אכפת לנו הגוף. בכינו משום שהילד האחד אמר לילד האחר "אתה", והילד האחר ענה "אתה", והמילה נפלה מלשונם זהה. במו עינינו ראינו את האותיות נופלות, פעם ועוד פעם, ולא הצלחנו לעצור את הדמעות.
אפשר לומר שהשתגעתי. שהכוכב שבתאי הכביד על לבי והכריע את שפיותי. שאופקו של ים הצער נשבר וכעת אין לשמש שלי מקום לשקוע. היא מרחפת מעל פני המים כמו חולת אלצהיימר ואומרת אינני יודעת, אינני יודעת.