השאלה כל כך טהורה, שאין בה אפילו שאלה. תשומת לב היא אפילו לא השאלה "מה הדבר בי", היא פשוט "הדבר בי". זהו אינו "אי ודאות", כמו בעקרון אי הודאות של מכניקת הקוונטים. אין כאן תשובה שלא נענתה. זוהי הוויה פשוטה, נטולת ידיעה.
רוצה שאספר לך משהו אמיתי? שאטול אדם חף מפשע מתוך חומר גופו ואציב אותו בינינו, על הדף, והוא יאחז בזרועך ויוביל אותך אלי? רוצה שאקרא לו בשם? שהוא יחיה בבדידות משום שילדו מת, או משום שפתאום נפלה בינו לבין אשתו שתיקת הרים, או משום שהתגלעה בתוך נפשו אישה אחרת, שלקתה בעיוורון עונות (היא אינה רואה אף פעם את הסתיו)? רוצה שתתחולל שואה בין ידייך כשאתה מוטל על הספה בנוחות שאין גדולה ממנה? לא. שים אתה את עצמך על הדף. שים ואז הושט את רגליך לפנים בזו אחר זו, וכמו רקדן אמורפי דרוך בעדינות על הגופות החלולות והיבשות האלה, של האותיות, ובוא.
קשה לשאת את העצב משום שהראש פתוח ואור הירח נכנס פנימה גולמי. זהו עצב האור הנשקף. אין די מילים בעולם להסביר אפילו לי את אהבתי שלי. אני אומרת מילים וכמובן מתכוונת לסודות הכמוסים ביותר. כמו המילה גרגיר העשויה חול או המילה לב שצבעה תכול השמים וירוק בטן האדמה.
מחל על כל אותן הפעמים שכתבתי "אנחנו" בצורת ריבוי מלכותי. התגלגלתי אל גוף המילה יחיד ובתוכה נכפלתי והפתח היה צר ולא יכולתי לצאת. כל נסיונותי לשבר את המילה (למשל להתחכם ולכתוב "הוא") היו סודקים את הפיסקה כולה. אין לי כפרה אלא בשטיחת תחינה בפני הקוראים לחוס עלי ולכלול בכל אותן "אנחנו" גם אותם.
הלב מעורער. אתמול בכינו כשראינו שני ילדים הולכים מכות. לא בגלל המכות בכינו. לא אכפת לנו הגוף. בכינו משום שהילד האחד אמר לילד האחר "אתה", והילד האחר ענה "אתה", והמילה נפלה מלשונם זהה. במו עינינו ראינו את האותיות נופלות, פעם ועוד פעם, ולא הצלחנו לעצור את הדמעות.
מי שמוצא את עצמו מתקשה בכתיבה יכול לקחת ספר אחר ולטבוע בכריכתו את שמו ועכשיו הספר יהיה שלו. אלא שעם הספר בא גם עול הספר. העייפות אחרי אינספור לילות מתמשכים ללא שינה. היבלות באצבעות. הלב שנקלש משום סבלן של הדמויות. שלא לדבר על דברי הביקורת ועל הזרות הנוראה כלפי דבר שבא לכדי שלמות.
