About עידו

This author has not yet filled in any details.
So far עידו has created 55 blog entries.

ציפורים גדולות גדולות – מכירה מוקדמת באתר ההוצאה

זה קורה. “ציפורים גדולות גדולות” יורד לדפוס ואפשר כבר להזמין מראש דרך האתר.

תשמעו – שרית ותמי עושות פה מהלך אמיץ ומטורף בניסיון להכניס אל השוק הקשה והבעייתי הזה משהו אחר, לא מיינסטרימי, שובר מוסכמות. אני מאד מתרגש להיות הכותר הראשון שלהן. זה הספר שאני הכי גאה שכתבתי. הוא אישי מאוד מאוד מאוד והוא צלילה ראשונה באמת למקומות חסרי שליטה מבחינתי, גם בכתיבה עצמה וגם בלב. אנחנו מוציאים מהדורה ראשונה מצומצמת יחסית – בואו תעזרו לנו להיות משמעותיים, להראות שאפשר להתעלות מעל משיקולי המדף המשונים והכואבים של השוק הקטן והכל כך הכרחי הזה שלנו.

תודה.

עותק שמש של ספר ירח
2017-06-19T15:32:07+00:00 19 יוני, 2017|קטגוריות: ספרים|0 תגובות

השאיפה ליחסיות

הפלא של היחסיות הוא השאיפה של החומר ליחסיות. אין קיום עצמאי לשום דבר והשקר של האגו (גם האגו של החומר, היינו עצמיותו) הוא הדבר שהיחסיות באה שוב ושוב לחשוף. אפקט הפרפר מתאפשר לא מתוך שדבר מגיב לדבר בחוסר ברירה, אלא מתוך ששני הדברים הם אותו הדבר, אלא שזה נשכח, והיחסיות באה להזכיר את זה. אין שני אנשים בעולם שידברו ביניהם והשפה שלהם לא תושפע זה מזה, ולא משנה אם אחד פרופסור לבלשנות והשני אילם. מילה שהפרופסור אמר תהדהד בראש של האילם בעתיד בהקשר אחר ומשהו באילמות תידבק בפרופסור לנצח. כי ברמה הנימית ביותר אין דבר כזה, ״אילם״, ״פרופסור״. בקלות אפשר לראות את זה בכל רגע: הרי בכל אדם שאתה רואה ברחוב אתה רואה את כל היקום. ממשית, לא פילוסופית. באותו יום כל אדם שראית עבר ליד כמה עשרות אנשים ומשהו מהם נטבע בו, וכל אחד מהעשרות האלה עבר ליד עשרות אחרים וכך הלאה והלאה עד לכל האנושות. ואפילו אם מישהו היה סגור בחדר באותו היום, הוא היה במחשבה של מישהו אחר. כל אדם הוא עדות ממשית בכל רגע ורגע לכל העולם. ואם כך, אז העולם עצמו הוא עדות לכל העולמות האחרים.

2017-06-15T15:47:47+00:00 15 יוני, 2017|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

חלום

חלמתי שאני נותן הרצאה. ובהרצאתי אני אומר שאם הגוף הוא המקדש אז ארון הקודש הוא אברי המין. אנחנו מכסים אותם, אנחנו יראים אותם, אנחנו אפילו לא קוראים להם בשמם המפורש. ציינתי למאזינים שאם מציירים קונטור שחובק את אברי המין הנשיים, מהחזה ומטה – מקבלים צורה של לוחות הברית השלמים, בעוד שלגבר יש מין גרסה שבורה של הלוחות, כשרק ראש הפין מזכיר משהו מהם – הגבר אוצר את הלוחות השבורים. עוד אמרתי שנשים גבוהות רוחנית יותר מגברים משום שההסתר מורגל להן, שהרי איברי המין שלהן מוסתרים יותר משל הגברים. מישהו הצביע בקהל, אבל אני בדיוק התעוררתי והלכתי להכין סנדוויצ’ים לילדות.

2017-06-07T17:31:20+00:00 7 יוני, 2017|קטגוריות: שונות|0 תגובות

נטישה זמנית

תחילתו של הסיפור הזה אבדה ולכן הוא נפתח באמצעו. הדפים ספוגים צער גדול אלא שאין לדעת על שום מה.

**

בפיר הצער הזה, כמו מעלית, עולה דמות. עוד רגע תיפתח הדלת והיא תופיע לפנינו. ולא יהיה לה גוף ואנחנו ניתן לה את גופנו. ונראה את פניה ונריח את ניחוחה וניגע בה ונשמע את קולה והטעם המתוק של קרבתה יגדוש את חיכנו ונתרגש מאוד מאוד.

**

וניתן בה סימנים: אהובתנו. ונאמר: את. וכל ילדותנו תעמוד לנו בוכה בתוך עיניה הצלולות. ונחשוב אותה אינסופית – וניבהל. ונפנה ממנה ונעזוב אותה עומדת שם על סף הצער. ולא נחזור.

**

הספר הזה הוא גוף הבדידות של הדמות שעזבנו. כל מילה היא נדבך נוסף לבדידות הזאת. אם ייכתב “תפוח” – זה תפוח הבדידות. אם ייכתבו “שמיים” – אלה שמי הבדידות. ואפילו אם תיכתב “אהבה” – זו אהבת הבדידות. וכך, למרות שעזבנו, תישאר הבדידות יחד עם זאת שעזבנו, ואיתה, בלא ידיעתנו ובלא ידיעתה, גם אנחנו נהיה.

**

ולטובת מי נעזוב? דמות אחרת? ולמה דווקא היא? ולמה אנחנו? מי שם אותנו לבחור? יריעת הלב קצרה והפעימות מדודות. כל שנכביר במקום אחד ייחסר ממקום אחר. לכן אנחנו מבקשים להיות אור הירח. לכסות לפחות חצי מהאדמה. לא לכתוב “הוא פקח את עיניו” אלא “הם הפכו את כף ידם וחציו האחר של הכדור, החצי השמשי, הקיץ לפתע מתרדמה עמוקה.”

**

ולא רק להיפרש על פני הארץ אנחנו מבקשים, כי אם גם על פני הזמן. שלא יתחיל הספר ואחר כך ייגמר. אנחנו רוצים להמשיך את הספר לעד. להחזיר לעץ שנכרת ונפרס לדפים את נצחיותו, את התחדשותו התמידית. בכל סתיו תנשורנה חלק מהמילים ובאביב תלבלבנה במקומן מילים חדשות. כך, בעוד אלף שנים, תשתנה הפיסקה הזאת, מילה אחר מילה, לסיפור אהבה.

**

אנחנו רואים את ציפורנינו המאפירות פולחות את האוויר ואת גוונו ההולך ונקשת ויודעים שהעולם אינו עגול כי אם חד, חד מאוד, ואנחנו, שאין לנו צורה, כואבים את הצורות. וגם את עינינו הרואות אנחנו רואים ולכן סופרים שבע פעמים שבע את שש פאות חדרנו ובפעם החמישים עוצמים עינינו וישנים שינה לבנה מאוד עד שאהובתנו קוראת לנו הו צריך להוריד את הכלבים.

**

עכשיו נסתכל בפניהם של ילדינו האהובים ונראה את תווי מותנו החרושים בעדינות בפניהם הרכות. הם אינם שלנו. אנחנו עובדים את הלחם ואת ממרח השוקולד והאדמה ריקה והשמיים כבדים. לכן אנחנו כותבים “היֹה היה בארץ רחוקה” ובכל פעם שיורד באותה ארץ גשם אנחנו בוכים.

**

נתאמץ עד שלבסוף נבין שאיננו מבינים דברים פשוטים מאוד כמו הירח או הזכרון או אפילו קיסמי השיניים. כלומר נבין שאנחנו מבינים רק את סיפור הקיסם אבל לא את המספר. ואז נשכח שהבנו ובחיים הבאים נתגלגל להיות עץ וחתיכות מפרותינו יינעצו בפיו של אחד מצאצאינו הרחוקים ואז נבין שגם מה שחשבנו שהבנו לא הבנו כלל.

**

כמה נעים להתנבא בפינת הרחובות אבן גבירול ודוד המלך ליד הבנק. ואז לבוא לפני ליבי הפקידה במחלקת עסקים ולומר לה אלה חטאינו, וליבי שוקלת את הצער מול המספרים ומרימה את העט ואז מורידה ורושמת את דברי האלוהים על הניירות.

**

אותה דמות שעזבנו גם היא חולפת עכשיו ליד הבנק, אלא שמשום שעזבנו איננו יודעים בדיוק איך היא עוברת אלא רק מנחשים. אינספור חולצות לובשת הדמות הזו באינספור עולמות אבל אנחנו, שחשוב לנו יופיו של הספר יותר מכל דבר אחר, מלבישים אותה בלבנו שמלה עשויה דמעות ותחת רגליה, כמו שטיח, מניחים את אותיות הספר ומקשטים את השמיים שמעליה בציוריו של אמיר גניסלב שאנחנו אוהבים מאוד.

**

אנחנו יודעים שיופי הוא המעלה העיקרית ולכן אנחנו כותבים פרדס”י. אמנם הסוד נשגב אבל גם האדמה וגם הגזע וגם העלים וגם הפרי וגם הצל וגם הילד הרץ בין הצללים כולם יפים מאוד ואין דבר גדול מזה. וכל זה שלנו אבל אנחנו עדיין לא רואים משום שאפילו הפשט מבלבל אותנו ואם מישהו אומר לנו אהלן אנחנו מתפלאים.

**

גם את הקוראים נטשנו. אנחנו יודעים. לא בזדון. אנחנו פשוט לא באמת כותבים ספר אלא יותר מציירים צליל והצער האמיתי הוא על כך שהצליל שציירנו שבור. אבל באמת לא אכפת לנו. אנחנו אדישים גם לטענה (אולי בעיקר אליה) שאנחנו מעתיקים מיואל הופמן. אדישים משום שהיא נכונה ולא נכונה בדיוק באותה המידה. יואל הופמן הוא עץ באובב ואנחנו עץ בונסאי. ואולי אנחנו מעתיקים את השמש שמאירה עלינו אבל הצל הוא צל אחר.

**

יסלחו לנו הקוראים על התפנית החדה אבל פעם ראינו תמסח.

 

 

2017-05-31T14:29:10+00:00 31 מאי, 2017|קטגוריות: שונות|0 תגובות