מצאתי את ההזיה הזאת בפשפוש בתיקיות ישנות. מלפני עשור בערך:

לפוץ אצבעות נקניקיה
ולפיצי אצבעות נקניקיה.
פוץ ופיצי אוחזים בלחמניה עם נקניקיה
איש איש בין אצבעותיו
לפני הדוכן המעופש ברחוב
המלך ג’ורג’.
עשרים ושתיים נקניקיות בין שני אנשים
והירח
מתפלא מאוד.
פיצי נוגסת בנקניקייתה.
פוץ נוגס בנקניקייתו – אבל
הופס! נגס בטעות באצבעו.
הדם נשפך כמו קטשופ
והירח
עין לבנה גדולה שוחקת
אבל עינו האחרת, השחורה,
בוכה.
מה היא רואה?
אולי את חצר המשחטה
אולי את רחובות עזה
אולי את בתי הקברות
ואולי את ריבואות הכוכבים האחרים
שמאחוריה
שאין עליהם ולו פוץ אחד
ואין עליהם ולו פיצי אחת
לקרוא לחומר הלבן והדק המכסה אותם
חול.

כוס תה
מפית לבנה
כפית אחת בתוך
כל היקום הזה