רעיון לסיפור קצר, או לסרט: העלילה מתרחשת בעתיד. אחת האוניברסיטאות בגרמניה מצליחה לשבט את היטלר במרתפיה. באופן אירוני, נסיון השיבוט הרביעי הוא זה אשר צולח לבסוף, בדיוק כפי שהיטלר היה הילד הרביעי אשר נולד לאמו, קלרה פלצל, והיחיד מבין אחיו אשר שרד: השלושה שלפניו מתו בינקותם. השיבוט הוא רק השלב הראשון בניסוי: בעזרת היסטוריונים ופסיכולוגים נעשה נסיון להעתיק בדיוק רב ככל האפשר את חוויות ילדותו של היטלר וליישמן על הרך המשובט: נשכרים שחקנים לשחק את הוריו. הם מקבלים הוראות מדויקות כיצד עליהם להתנהג עם “ילדם”. גם עיירת הולדתו, בראונאו אם אין, משועתקת לפרטי פרטים. אך הואיל ובכל זאת אי אפשר להגיע לכדי שלמות מוחלטת, מתפתח התינוק להיות אדם אחר לחלוטין: ילד מפוחד וחרד, עגמומי ונכה רוח. הוא גדל להיות סתם אדם, בעל תחומי ענין ממוצעים. הוא אוסף בולים, הוא חובב חיות. אך הוא חי בצל הגורל אשר מתווה לו הגנטיקה שלו. קם לו קהל מעריצים, הדורש ממנו לתפוס את מקומו של המנהיג הנאצי – אך הוא אינו היטלר. הוא נראה כמותו, הוא הוא עד אחרון תאיו – אך נפשו היא נפש אחרת. הוא מתנער מאותם אנשים ובורח, הרחק מהעיר המדומה – ומגיע אל ארצות הברית. הוא משנה את מראהו להיות רחוק ככל האפשר מזה של היטלר ההיסטורי: מגלח את ראשו, משתזף ומגדל זקן. הוא משתקע בעיירה שכוחת אל, שם מתאהב בבחורה צעירה. אך היא אינה נענית לחיזוריו. כשהוא שואל אותה מדוע, היא עונה לו: “לפעמים נדמה לי שאתה אינך אוהב את עצמך. ולפעמים נדמה לי שאתה פשוט אינך אתה.” בסופו של הסיפור, בגיל חמישים ושש (בדיוק בגיל בו מת היטלר), ואחרי חיים משמימים ומוכי צער ובדידות – שולח המשובט את ידו בנפשו.