את 'הרטוריקה של הבדיון' התחלתי לקרוא כאדם אחד, וסיימתי כאחר. במהלך הקריאה התבגרתי – ולא בגלל הזמן שעבר בעת קריאת 572 העמודים המאוגדים בכריכתו. זה הספר שלימד אותי לקרוא. ישנם הרבה ספרים שאני מחבב, אך מעט מאד ספרים שאני אוהב בחרוף נפש של ממש. באופן מפתיע, לא מדובר בספר פרוזה; 'הרטוריקה של הבדיון', שכתב מבקר הספרות האמריקאי וויין סי. בות', הוא ספר עיוני. אך יש בו גיבורים, ועלילה, ועולם עשיר מאין כמותו: עולמה של הספרות. הספרות עצמה היא הדמות הראשית בספר החשוב הזה.
הדבר הראשון שהכה אותי בתדהמה היה שלילתו של בות' את הסיפור בתור המרכיב העיקרי של היצירה הספרותית. בעיניו, הסיפור שווה ערך בחשיבותו לאופן שבו הוא מסופר. ה'מה' שווה בערכו ל'איך'. בניגוד לספרים רבים שנכתבו על כתיבה, שמעדיפים 'להראות' על פני 'לספר', שמעדיפים דמות 'עגולה' על פני 'שטוחה', שמעדיפים את המצאותו של 'קונפליקט' על פני העדרו – בות' טוען שאין חשיבות למורכבותו של עולם היצירה, אלא ביחס לרטוריקה שלו. המורכבות האמיתית, הקונפליקטים, מצויים לא בין דפי הספר, אלא במרווח הקסום שבין עולם היצירה לבין עולמו של קוראה. מה שחשוב הוא האופן בו נחווית היצירה, ולכן מה שחשוב הוא האופן בו היא נכתבה. לצורך כך, בין השאר, הבחין בות' בין הסופר גופא לבין 'המחבר המובלע' ובין המספרים למיניהם.
"הרטוריקה של הבדיון" כתוב בשפה פשוטה ונהירה, ובכך כוחו. אחד המשפטים האהובים עלי בספר הוא "אנחנו רגילים להביט בכל כך הרבה ערפל, המשתקף במראות כל כך מעופשות, שלמדנו לאהוב ערפל מעופש". בות' אינו יוצא נגד הקריאה האינטואיטיבית של סיפור – להיפך: הוא בונה לה מרחב עשיר להתקיים בו. כמו שייננים יודעים להעריך את טעמו של יין בשל אנינותם, כך גם קוראיו של בות' ילמדו להעריך ספרות. כך אני למדתי לקרוא.

The Rhetoric of Fiction,
Wayne C. Booth, 1961

פורסם בידיעות, 12.03.10, במדור "שפה זרה".