אולי יקראו לו ‘יואל האמיץ’?

ביום ראשון שלפני שבוע ישבתי משועמם בביתי, כשפתאום התעורר בי צורך חזק לרדת אל הירקן שבפינת הרחוב ולקנות גויאבה. דווקא גויאבה, מכל הפירות… ורק אחת רציתי, רק כדי לספק את היצר הרגעי הבלתי מוסבר הזה לנגיסה רכה בפרי הלבנבן המתקתק.
וכך, נחוש בדעתי, קמתי מהר מדי מהספה וחטפתי מכה חזקה בברך מפינת שולחן הסלון. החנקתי צעקה (הרגל מגונה; מה יותר נכון לעשות מאשר לצעוק, כשכואב?) וירדתי אל הרחוב.
כנראה המכה השכיחה ממני את הצורך הראשוני והמדויק הזה, לאכול גויאבה. מצאתי את עצמי צולע לעבר הסופר-סל, שהיה רחוק שלושה וחצי רחובות מביתי, שם קניתי ירקות למרק, לחם, גבינה, שלוש חבילות במבה ואבקת כביסה.
אני אפילו לא זוכר אם היו שם גויאבות.
חלפו מספר ימים, אבל הברך שלי התעקשה להמשיך לכאוב. כמו ילד מפונק שמושך בשולי המכנסיים של אבא שלו כדי שיקנה לו משהו מאד יקר ולא נחוץ, כך סירב הכאב להרפות ממני. ואני התעלמתי ממנו ודחיתי את קריאותיו… עד שיום אחד נכנעתי, והקשבתי לו.
וכך נוצר הסיפור הזה.
וכמו בכל סיפור, שלעולם אי אפשר לדעת אם כל מה שכתוב בו הוא אמת, אולי בכלל לא רציתי לאכול גויאבה. אולי אפילו לא חטפתי מכה בברך מפינת השולחן (המרגיזה!). אולי הספר הזה נולד במקרה בכלל, תוך כדי נסיעה במכונית מאנשהו להיכנשהו, או בהמתנה בסניף הדואר… ואולי הוא לא נולד עדיין, וכל מה שיש ממנו הוא את המילה האחרונה, הנכתבת-נקראת, חדשה בכל פעם? אולי דווקא אני, הסופר שמעיד על עצמו שעשה כך וכך מבלי שיהיה פה מי שיוכל לסתור את דבריו – אולי דווקא אני הוא המומצא, ויואל, גיבור הסיפור, המתכונן בזה הרגע בהתרגשות להפיכת הדף, מכין את חיוכו הפשוט, גופו נדרך כאצן לפני יריית הפתיחה – אולי הוא האמיתי מבין שנינו?
אולי.
כך או כך, קוראים יקרים: הגיע הזמן להתחיל.

פתח הדבר מתוך ספר הנוער שכתבתי, “אולי יקראו לו ‘יואל האמיץ’?”, הוצאת סער.

ביקורת אפשר לקרוא כאן.

לקנות את הספר אפשר כאן.

2013-09-20T02:23:31+00:00 6 ינואר, 2010|קטגוריות: ספרים|תגיות:|0 תגובות