הרטוריקה של הבדיון

את ‘הרטוריקה של הבדיון’ התחלתי לקרוא כאדם אחד, וסיימתי כאחר. במהלך הקריאה התבגרתי – ולא בגלל הזמן שעבר בעת קריאת 572 העמודים המאוגדים בכריכתו. זה הספר שלימד אותי לקרוא. ישנם הרבה ספרים שאני מחבב, אך מעט מאד ספרים שאני אוהב בחרוף נפש של ממש. באופן מפתיע, לא מדובר בספר פרוזה; ‘הרטוריקה של הבדיון’, שכתב מבקר הספרות האמריקאי וויין סי. בות’, הוא ספר עיוני. אך יש בו גיבורים, ועלילה, ועולם עשיר מאין כמותו: עולמה של הספרות. הספרות עצמה היא הדמות הראשית בספר החשוב הזה.
הדבר הראשון שהכה אותי בתדהמה היה שלילתו של בות’ את הסיפור בתור המרכיב העיקרי של היצירה הספרותית. בעיניו, הסיפור שווה ערך בחשיבותו לאופן שבו הוא מסופר. ה’מה’ שווה בערכו ל’איך’. בניגוד לספרים רבים שנכתבו על כתיבה, שמעדיפים ‘להראות’ על פני ‘לספר’, שמעדיפים דמות ‘עגולה’ על פני ‘שטוחה’, שמעדיפים את המצאותו של ‘קונפליקט’ על פני העדרו – בות’ טוען שאין חשיבות למורכבותו של עולם היצירה, אלא ביחס לרטוריקה שלו. המורכבות האמיתית, הקונפליקטים, מצויים לא בין דפי הספר, אלא במרווח הקסום שבין עולם היצירה לבין עולמו של קוראה. מה שחשוב הוא האופן בו נחווית היצירה, ולכן מה שחשוב הוא האופן בו היא נכתבה. לצורך כך, בין השאר, הבחין בות’ בין הסופר גופא לבין ‘המחבר המובלע’ ובין המספרים למיניהם.
“הרטוריקה של הבדיון” כתוב בשפה פשוטה ונהירה, ובכך כוחו. אחד המשפטים האהובים עלי בספר הוא “אנחנו רגילים להביט בכל כך הרבה ערפל, המשתקף במראות כל כך מעופשות, שלמדנו לאהוב ערפל מעופש”. בות’ אינו יוצא נגד הקריאה האינטואיטיבית של סיפור – להיפך: הוא בונה לה מרחב עשיר להתקיים בו. כמו שייננים יודעים להעריך את טעמו של יין בשל אנינותם, כך גם קוראיו של בות’ ילמדו להעריך ספרות. כך אני למדתי לקרוא.

The Rhetoric of Fiction,
Wayne C. Booth, 1961

פורסם בידיעות, 12.03.10, במדור “שפה זרה”.

2013-09-20T01:17:37+00:00 12 מרץ, 2010|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות

RANT בדבר מובלעוּת וסנסיביליות

יש למערכת היחסים המשולשת של מחבר-יצירה-קורא שתי פנים: מחד הישיר, ומאידך המובלע (או מה שנקרא באנגלית “implied”). המושג “מחבר מובלע” מעט קשה לתפיסה (טבע אותו ווין בות’, בספרו החשוב “הרטוריקה של הבדיון”); בניגוד למחבר עצמו, שהוא האיש בשר ודם אשר כתב את היצירה, המחבר המובלע הוא ישות תיאורטית, כלי נרטיבי, בעצם, שנוצר כדי לדבר על הסנסיביליות של היצירה. אין מילה טובה ל”סנסיביליות” בעברית. אפשר לומר: הגיון, מוחשות, תבונה, מהות – אבל כל אלה לא מעבירים את המושג בשלמותו. הכוונה היא להגיון (מוחשות, תבונה, מהות) של הדיאגזיס, של עולם היצירה. לא מדובר במסר של היצירה (“מסר” – מילה מעצבנת לכשעצמה), אלא בהתנהלות של העולם שלה בהשוואה לעולמו של הצופה – והמחבר המובלע הוא האחראי על ההתנהלות הזאת, הוא בוראה.

כדי לעמוד על ההבדל בין המחבר המובלע למחבר גופא, אפשר להזכר במשחק הכתיבה שבו המשתתף הראשון כותב שורה ומסתיר את המילה האחרונה, והמשתתף הבא אחריו ממשיך לכתוב מבלי לדעת מה כתב קודמו, וכולי. בסופו של דבר, נוצר טקסט שאין לו מחבר אחד, ואולי אפילו אין לו מחבר בכלל – שכן איש ממחבריו לא ידע מה האחרים כתבו. כלומר, אין מחבר, אך יש מחבר מובלע, כיוון שיש סנסיביליות לטקסט. לפעמים, אגב, המחבר לא מודע למחבר המובלע. יוצא שהתכוון המשורר לדבר אחד, אבל מפאת עצמאותה של היצירה יצא דבר אחר.

באותו האופן, יש גם הבדל בין הקורא והקורא המובלע. קורא רגיל, שאינו מתעסק בניתוח היצירה, נקרא בדרך כלל “הקורא האדפטיבי”, שכן הוא עושה בראשו אדפטציה לטקסט כדי לגשר על פערים שנובעים משטיפות הקריאה בו. הקורא המובלע, לעומתו, גם לו אין גוף והוא קורא את הטקסט באופן “מְכֻוָּן”, כלומר, עומד על מהותה של הסנסיביליות שלו. הקורא המובלע הוא נמענו של המחבר המובלע.

מכאן נובע, שיש גם סיפור רגיל וסיפור מובלע – וזה מש”ל. הסיפור הרגיל מורכב מאוסף האירועים המתרחשים ביצירה, בעוד הסיפור המובלע הוא בעצם הקונפליקט המתקיים בין הסנסיביליות של היצירה לבין זו של נמעניה – וכאן מתרחשת היצירה האמנותית האמיתית: לא בין דפי הספר (או על מסך הקולנוע, או באובייקט המצויר, במוסיקה, וכולי), אלא בפער בין האופן שבו אלה מוצגים, דהיינו – העולם של היצירה, ובין עולמם של הקוראים\הצופים\המקשיבים לה. לכן, למשל, כל הקורסים וספרי ההדרכה למיניהם (כמו, למשל, ספרו של רוברט מ’קי, “סיפור”) המייעצים לכתוב דמויות “עגולות”, כלומר, דמות מרובדת, שעוברת קונפליקט כלשהו – טועים. הדמויות יכולות להיות נטולות כל קונפליקט, ועצם היותן כך יהווה קונפליקט משמעותי בין הסנסיביליות של עולמן לבין זה שלנו, הקוראים אותן. את אותו הדבר אפשר לומר על כלים אחרים המומלצים בפי אותם מדריכי כתיבה, כגון “הזדהות”, “מאורעות מחוללים” וכיו”ב: אם הם תורמים לסנסביליות של עולם היצירה – בסדר. אבל אם הם מפריעים לכך – יש להפטר מהם, ומהר.

2013-09-20T01:19:02+00:00 1 פברואר, 2010|קטגוריות: שונות|תגיות:|0 תגובות