תכתוב

היא אמרה לי, “אם אתה רוצה לזיין אותי, תכתוב.”
לא הבנתי. הרי אני מזיין אותה. אני כותב. מה הטעם לקשר בין הדברים?
אך היא התעקשה. “זהו,” אמרה. “מעכשיו, אם לא תכתוב, לא תזיין אותי.”
צחקתי. כבר באותו הערב כתבתי לה סיפור קצר ומשעשע על זוג זקנים שהיו יחד מאז נערותם, וכעת מתים להיפטר זה מזה כדי לטעום ולו רק פעם אחת ויחידה טעמה של אהבה אחרת. כל אחד מהם מנסה לגרום למותו המיוחל של אהובו בדרכים משונות ומצחיקות, עד באחד הנסיונות לרצוח את אשתו מת הבעל מהתקף לב. עצב נורא עוטף את הזקנה האומללה כשהיא מוצאת את גופתו. היא לא הייתה מוכנה להיפרד מאהובה.
היא לא אהבה את הסיפור.
“זה מאולץ,” אמרה לי. “זה מחושב ומרוחק. אני רוצה שתכתוב את עצמך. אבל בגלל שזאת הפעם הראשונה, אני אמצוץ לך.”
למחרת כתבתי על סוֹפר. הוא כותב על זוג זקנים כדי להזדיין עם בת-זוגו, אך אינו מצליח לספק את רצונה של בת-הזוג ולכן כותב על סופר אחר שכותב על זוג זקנים כדי להזדיין עם בת-זוגו. כך שמונה פעמים של מעגלים פנימיים. בכל מעגל היה הסופר שונה במעט. גם הזקנים היו אחרים. פעם מתה האישה, פעם שניהם. פעם הסופר צלח את משימתו. הדיאלוג בינו לבין בת-הזוג היה תקיף ומלוכלך, או שהיה מצחיק, או מלא בדידות וגס. פעם הורתה הזקנה לבעלה לכתוב אם הוא רוצה להזדיין. הסיפור נגמר כשהסופר מגיש לבת-הזוג את הסיפור שלו. היא קוראת את כולו, ומתמסרת לו.
גם את הסיפור הזה לא אהבה.
“אל תכתוב מה שקורה לך. תכתוב אותך,” אמרה, וסובבה אלי כתף.
עשרים ושניים ימים שלא שכבנו. כל מה שכתבתי רק איכזב אותה. כתבתי על פחדיי. על מכאובי ליבי. על אבי, על אמי, על סופרים ועל זונות, על אהבות כוזבות, על מחסנים בדרום העיר המלאים בעצבות ועל נשים וגברים הפורצים אליהם כדי להתמסטל. כתבתי על סוף העולם, על התשוקה שלי אליה, כתבתי על כמה כואבים לי מפרקי היד מרוב כתיבה. אתמול הגשתי לה דף ריק ומלמלתי לעברה בקול חרמן, “הנה הסיפור על מילותיי, שנתכלו.” היא חייכה אלי ונשקה למפרקי היד שלי.
“אני רוצה לשכב איתך,” אמרתי.
“תכתוב,” אמרה, “על עצמך.”
“את לא רוצה אותי?” שאלתי.
“זה בדיוק מה שאני רוצה,” אמרה.
לא נותר לי כוח אפילו לאונן. סגרתי מאחוריי את דלת הדירה והתיישבתי על המדרגות. כך ישבתי עד שקיעת השמש. ופתאום הבנתי מה עלי לכתוב.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. היא צפתה בטלוויזיה בסלון. הלכתי לחדר השינה. הוצאתי דף ועט.
כשסיימתי, הנחתי מולה את הדף. היא הזיזה באיטיות את ראשה מן הטלוויזיה, ורק אז צירפה את מבטה. היא הרימה את הדף מול עיניה.
“הוא עוזב אותה,” אמרה כשסיימה.
“אני עוזב אותך,” אמרתי.
היא הנהנה. עמדנו כך, מביטים זה בזה מספר דקות, כמו לזכר היותנו. ואז הושיטה את ידה אל חולצתה והתפשטה. ואני הסתובבתי, לקחתי את מפתחות האוטו ונסעתי אל המחסנים בדרום העיר, להתמסטל.

2013-09-20T02:30:55+00:00 10 ינואר, 2010|קטגוריות: קצרים|תגיות:|0 תגובות